טריפ פופ

כל כך בריסטול 1995 שבא לבכות: Signs Of A Struggle אלבום הבכורה של מאטאפיקס הוא אחד הדברים הכי מרעננים שיצאו מאנגליה בשנה האחרונה, ולו רק בגלל שהוא לא נשמע כמו עוד מקבץ להיטי הסנפות מבית הספר למגניבות של פרנץ פרדיננד, קייזר צ'יפס, ארקטיק מאנקיז ובייבישמבלס.

מאז שרוברט דל נאג'ה ממאסיב אטאק נעצר בחשד לפדופיליה לא היתה כזאת התרגשות בסצינת הטריפ-הופ הגוססת. מישהו אשכרה עושה את זה עדיין, ועושה את זה טוב. מצד שני, אחרי שמדונה קימבקה את הדיסקו, היה ברור שגם זה יקרה. בשנה הבאה גראנג'.

"ביג סיטי לייף", הסינגל הראשון מתוך האלבום המקסים הזה, נטחן כל כך הרבה באירופה, שיש בהחלט מצב להגשת תביעה ייצוגית. אם עוד לא שמעתם אותו, כנראה שהרדיו שלכם באוטו פשוט לא קולט גלגלצ. גשו למוסך. ביטים טריפ-הופיים מנומנמים, מגע עגמומי של בלוז אורבני, מצע רך ונעים של פופ סינתיסייזרים מלטף ופזמון דאנסהול מדבק בניחוח שמן קוקוס – מאטאפיקס נשמעים כמו שילוב בלתי אפשרי בין שון פול, הסטריטס ופורטיסהד.

ההורים של פריטיש הירג'י הגיעו לאנגליה מהודו. ההורים של מרלון רודט באו מאיי סנט וינסנט, איפשהו באמצע הקריביים. שניהם נפגשו במקרה באולפן הקלטות באיזה פרבר של לונדון, וזה מה שיצא. קצת בנגרה, קצת ג'מייקה, הרבה שכונה. הקול הנשי והמאנפף של רודט מרחף מעל הכל, ולמרבה הפלא לא רק שלא מדובר בהרכב של להיט אחד, אלא ש"ביג סיטי לייף" הוא אחד השירים הבינוניים באלבום. עוד הרבה להיטים ייצאו ממנו. ההימור שלנו: "גנגסטר בלוז" הדכאוני ו"פאסר ביי", בלדת גיטרות אקוסטית שמותחת את גבולות הז'אנר למקומות חדשים.

• אתר הלהקה