קשה לשלוט בדחף: מקלפטומניה עד התמכרות למין

כמה פעמים בחיים הרגשתם שאינכם שולטים בעצמכם? כמה פעמים חשתם שכוח גדול מכם גורם לכם לעשות דברים, שבמצב רגיל אפילו לא הייתם מעזים לחשוב עליהם? שמן דחף חזק, שפשרו אינו ידוע, גורם לכם להתנהגות קיצונית, יצרית ובלתי מוסברת, כפייתית לפעמים, שאתם לא מצליחים להיפטר ממנה?

במונחים מקצועיים מוגדרת התופעה ההולכת וגוברת הזו באוכלוסיה כ"חוסר שליטה על דחפים", ואם בעבר התייחסו אליה כחולשה אישית או כסוג של התנהגות בוטה וחסרת טעם – הרי שהיום כבר יודעים שמקורה בבעיות פיזיולוגיות וביולוגיות הקשורות במוח ומצריכות, בין היתר, גם טיפול תרופתי.

אצל חלק מאיתנו מדובר בעישון, אצל חלק אחר באוכל, ובמקרים אחרים מדובר במגוון דחפים נוספים השולטים בחיינו, נפוצים יותר או פחות. התפרצויות זעם, אלימות, קנייה כפייתית, קלפטומניה, הימורים, התמכרות לאינטרנט, התמכרות לאלכוהול, התמכרות למין ופירומניה. על-פי ההערכה, סובלים בין 5 ל-10 אחוזים באוכלוסייה הכללית מהפרעות בדחף ברמה זו או אחרת, וכנראה שיש הרבה יותר, שכן חלק מההפרעות קשות למדידה. על מספר הקלפטומנים, לדוגמה, יודעים רק על-פי אלו שנתפסו, אך בשטח פועלים קלפטומנים רבים אחרים שלא נתפסו. בארצות-הברית נעלמים בגניבות מדי שנה קרוב לרבע מיליארד דולר, מה שמעיד על השכיחות הגבוהה של התופעה.

מי מאיתנו, הבנות, למשל, לא מכירה את החשק הזה לפצוח במסע קניות מטורף ולקרוע את הקניון במאות ואלפי שקלים כמעט בכל פעם שרע לנו על הנשמה? מה יש, לא מגיע לנו קצת פיצוי לנשמתנו הדוויה והכואבת? כמה בגדים, נעליים ותכשיטים בטח לא יזיקו במצב הזה, וכנראה שיש להם גם כמה סגולות ריפוי לא רעות – לפחות עד מועד הופעת החיוב בבנק שמוריד אותנו חזרה ביגון שאולה. אצל רובנו, למרות הטירוף הזמני, הקניות, ברוב המקרים, הן עדיין בגדר הסביר. מה שלא קורה אצל הסובלות מקנייה כפייתית.

קנייה כפייתית

לאימלדה מרכוס, אשת נשיא הפיליפינים לשעבר ואחת הקנייניות הכפייתיות היותר מוכרות בהיסטוריה, היה אוסף של לא פחות מ-25 אלף זוגות נעליים, אותן החזיקה בבית קומותיים שיוחד למטרה זו בארמון הנשיאות. נעליים הן פריט חביב על הקניינית הכפייתית, שרוכשת אותן בהמוניהן, כמו גם בגדים ואביזרים לבית, שבמרבית המקרים, אם לא בכולם, היא לא תעשה בהם לאחר הקנייה כל שימוש.

אורית (השם שונה. השם המלא שמור במערכת), בעלת דחף קניות בלתי נשלט, קנתה רק בשנה האחרונה 140 זוגות מכנסיים, מתוכם 62 זוגות ג'ינס. "אני לא מסוגלת לעצור", היא מסבירה. "כשאני רואה מכנסיים בחנות, אני חייבת לקנות. אני יודעת שהם לא נחוצים לי, שאני בכלל לא אלבש את רובם הגדול, אבל אין לי שליטה. אני מרוויחה 3,500 שקל בחודש נטו וכל המשכורת החודשית שלי הולכת על זה, ובכל אמצעי תשלום שיש לי, כולל דחוי, אני משתמשת. מזומן, צ'קים, כרטיסי אשראי, ואם אין לי כסף יותר, אני לוקחת הלוואות מההורים, מחברות.

ד"ר פנחס דנון, פסיכיאטר מומחה ומנהל המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ברחובות, מנסה להסביר את התופעה. "בבסיס ההגדרה של קנייה כפייתית עומדת ההנחה שהסבירות לקנייה הולכת וגדלה ככל שחוויית הרגשות השליליים מתעצמת", הוא אומר. "בהמשך לאותו רעיון, ניתן להניח שהרכישה עצמה היא פעולה המספקת פורקן רגעי לתחושות השליליות.

"נכון שכולנו נהנים לקנות ונכון שלרבים מאיתנו יש חסכים כאלו ואחרים, ורגשות שליליים שאנחנו סוחבים איתנו מהילדות, אבל במקרה הזה לא מדובר בקניות סתם, אלא בדחף לעשות את הפעולה הזו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, כדי להרגיש טוב עם עצמך. היא רואה את הפריט בחנות ודחף בלתי נשלט גורם לה לקנות אותו באותו רגע, ואם אין לה כסף היא נותנת צ'ק, תשלומים או מתחייבת לשלם בכל דרך שהיא, העיקר לרכשו ולקבל את הסיפוק שבא עם הרכישה. רובנו מוצאים גם תחליפים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמנו: קריאת ספר טוב, סרט, הצגה, בילוי עם המשפחה והילדים, טיולים בחו"ל. אצל הקנייניות הכפייתיות אין תחליפים כאלו. מערכת ה'פרס' והתגמולים שלהן במוח עובדת אך ורק כשהן עושות את האקט הזה, של הקניות. אקט הדומה ברמה הפיזיולוגית למי שמזריק לעצמו סמים. גם הוא מפעיל את אותו אזור במוח: האזור הפרונטאלי, עם חיבור לאונה הקדמית של המוח ולאונות הצדדיות".

ד"ר צחי בן-ציון, פסיכיאטר וסקסולוג, סגן מנהל המרכז הרפואי "סורוקה" בבאר-שבע, מנסה לראות את התמונה הרחבה יותר. "הדחף לקנות שייך להפרעות של שליטה בדחפים בכלל", הוא אומר. "מדובר באנשים שיש להם איזשהו דחף, איזושהי הנעה, אובססיה, שקשה מאוד לכבשם. הם מרגישים שהם חייבים לעשות או להשיג משהו, שאם אינם מבצעים או משיגים אותו, הם חשים חרדה, אי שקט ומצוקה. הרבה פעמים אלו אנשים שהם כאילו מן עבדים של איזה יצר נוראי.

"אשה הסובלת מהתמכרות לקניות, למשל, תשב מול ערוץ הקניות בטלוויזיה ותקנה כורסת טלוויזיה למרות שיש לה כבר שתיים כאלה בבית, כי המנחים על המסך הסבירו לה שזו כורסה כל-כך מדהימה, שחייה בלעדיה לא יהיו חיים. שהיא חייבת את הכורסה הזאת בבית. אותה אשה יודעת שהיא לא זקוקה לכורסה, אבל היא בכל זאת קונה אותה. אחרי כן כבר מתחילים אצלה החרטות, ייסורי המצפון והרצון להחזיר, אבל באותו רגע היא פשוט היתה חייבת לקנות. בחלק מהערוצים מכירים את הקניינים האלה והרבה פעמים כבר לא מקבלים מהם הזמנות כי הם יודעים שאחר-כך המשפחה מתערבת ולוחצת להחזיר את הרכישה".

- יש דוגמאות?

"גברת שהיתה בטיפולנו בעבר נהגה לקנות מערוצי הקניות מוצרים באלפי שקלים בשבוע. ולא רק מערוץ הקניות הישראלי, אלא מערוצי קניות מחו"ל. הרבה יותר נוח וקל למכור משהו לאנשים כשהם יושבים בבית שלהם, בתוך החושך בפינה שלהם. זה כמו משהו שמתגנב אליך ואומר לך: 'כדאי לך לקנות, כי אם תקנה, תזכה'. יש עבודה על הרגש, שמשכנעת ומפתה כל בן-אדם נורמלי לקנות, קל וחומר אדם הסובל מהדחף הזה, מה שהופך את כל העניין לכמעט בלתי אפשרי לשלוט בו.

"הסף אצלם מאוד מאוד נמוך. הם בקלות משתכנעים וקונים. אשה שגרה לבד ומחממת צלחות במיקרו, תקנה לעצמה סט של 20 סירים, עוד 2-3 מכשירי מיקרוגל, כל מיני סכינים שעושים כל מיני פעולות, קוצצי ירקות למיניהם, שואבי אבק, הליכונים ומכשירי פיתוח כושר, למרות שהיא בקושי זזה. הרבה פעמים כל הדברים האלה נשארים בקופסה ויום אחד היא אולי גם תיתן את חלקם למישהו".

קלפטומניה

ובאותו עניין: הקלפטומניה. או בשמה העברי: גנבת. הפרעת אי שליטה בדחפים, הכוללת חוסר יכולת חוזר ונשנה לעמוד בפני דחפים לגניבת חפצים שאינם דרושים, לשם שימוש אישי או בשל ערכם הכספי. הקלפטומן חש תחושה גוברת של מתח מיד לפני ביצוע הגניבה ותחושה של הנאה, סיפוק או הקלה בזמן ביצוע הגניבה. הגיל הממוצע של הסובלים מהדחף הזה הוא 35 בנשים ו-50 בגברים, כששכיחותה של התופעה בקרב נשים נפוצה פי-ארבעה מאשר בגברים.

"קלפטומן הוא אדם שנמצא בסופר, עובר ליד מדף סכיני הגילוח, ולמרות שהוא לא זקוק לסכינים, כי יש לו בבית הרבה והוא בכלל משתמש במכונה – יש לו איזה דחף בלתי נשלט, או שקשה לשלוט בו, לקחת אותם", אומר ד"ר בן-ציון. "גם אם הוא ינסה לעבור ליד המדף בלי לקחת, סכיני הגילוח 'קוראים' לו שיבוא וייקח אותם – ואז הוא לוקח ומיד נרגע".

בנוסף לדחף, אומר ד"ר דנון, יש בקלפטומניה גם מרכיבים אובססיביים והתנהגות קומפולסיבית, כמו למשל מה שנקרא "הטקס". "בדרך כלל הולכים הקלפטומנים לאותם המקומות וגונבים את אותם המוצרים. הקלפטומן בוחר מוצר מוגדר ואותו הוא הולך לגנוב. אם הוא רוצה לגנוב CD, זה מה שהוא יגנוב. הוא לא יגנוב לחם מהסופר או כל דבר אחר במקומו, וגם את ה- CD הוא יגנוב מאותן החנויות – אלא אם תפסו אותו שם ואז הוא נאלץ להחליף את המקום. והחשוב ביותר בכל הסיפור, הוא שלעולם לא אשתמש במה שגנבתי לצרכים האישיים שלי. ברגע שהשימוש הוא לצרכיי האישיים, זו כבר לא קלפטומניה. הקלפטומן אוסף בדרך כלל את כל הפריטים הקטנים שגנב באיזו קופסה ושם אותה במקום מחבוא. יש לו בבית מקום מסתור, בבוידעם או באיזושהי פינה, ומדי פעם בפעם הוא חוזר ובודק את התכולה.

"הגניבה עצמה היא תהליך שבראשיתו יש את הדחף, את התחושה שאני צריך לגנוב משהו. אחרי כן מגיע שלב הבישול: השכנוע העצמי שהוא אכן צריך לעשות את זה, ההתלבטות בינו לבין עצמו. הקלפטומן יודע שהמעשה שהוא עושה הוא אסור, רע, לא מקובל ולא נכון לעשות, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא חייב לבצע את הטקס שלו: את הגניבה. אם הוא לא יבצע את הגניבה, הוא לא יוכל לישון בלילה, לא יכול לנשום, נכנס לחרדות ולדכאונות. כשהוא מבצע את הטקס ישנה הקלה בזמן הגניבה וכמעט מיד לאחריה יש את הרגשת האשם".

התמכרות למין

ההתמכרות למין מוכרת כמעט לכולנו, בטח ובטח לגברים שלנו. אלא שכאן מדובר כבר על הרבה מעבר לשיטוט מזדמן באתרי פורנו או שליחת מיילים נוטפי סקס לחברים. התמכרות למין כתוצאה מדחף היא התמכרות אובססיבית, קיצונית, הפוגעת בתפקודו הבסיסי והיומיומי של האדם, בחיי משפחתו, בעבודתו, בקשריו החברתיים. על-פי מחקרים אמריקאיים, גברים בני 20 ומעלה ונשים בנות 50 ומעלה שיושבים בבית, מבזבזים בממוצע בין ארבע לחמש שעות ביום באינטרנט. הגברים מתעניינים בפורנו ובמכרזים למיניהם, כולל משחקי הימורים, והנשים בעיקר באתרי הקניות ובצ'טים למיניהם.

ד"ר צחי בן-ציון מודה שלא נתקל עדיין מעולם בנימפומנית אמיתית, אשה בעלת דחפים חזקים למין שיוצאת לציד גברים שיטתי כמו שמתואר בספרות המקצועית. לעומת זאת, הוא נתקל גם נתקל במאוננת כפייתית, סייעת לרופא שיניים במקצועה, שבין פציינט לפציינט היתה רצה לשירותים, מאוננת וחוזרת, במן דחף בלתי נשלט.

מבין הגברים המוכרים יותר שסובלים מהתמכרות למין אפשר לציין את השחקנים דיוויד דוכובני ומייקל דגלאס, שהתוודו על תשוקותיהם הבלתי נשלטות. במציאות האפורה, מדובר בגברים רגילים שכל הזמן חושבים על סקס, צריכים למלא את הסיפוק שלהם בצורה כפייתית, מקיימים יחסי מין בלי הפסקה ובלי אבחנה גם עשר פעמים ביום – ולא נהנים מזה!

מה שמסתתר מאחורי הרדיפה התמידית הזו אחרי משגלים, כפי שמסתבר ברוב המקרים משיחות איתם, הוא הצורך העמוק שלהם במגע, לאו דווקא בסיפוק המיני. בטיפול הגמילה מלמדים אותם לא להתנזר ממין, אלא ללמוד ליהנות ממנו. ליהנות מהמגע, מהליטוף, מהחיבוק, מהחום, מהאנושיות שבו. ללמוד את מהות המין ואת משמעותו, ולראות אותו הרבה מעבר לאקט הטכני.

"התמכרות לסקס ולאינטרנט היא משהו שהולך יחד", אומר ד"ר בן-ציון. "אני מכיר אנשים שיש להם בו-זמנית שניים או שלושה מסכים אותם הם מקטינים ומגדילים לפי הצורך, ויש כאלה שמלכתחילה קונים מסך כפול. יש לי פציינט שהיה מוציא בקביעות בין 700 ל-800 דולר בחודש על גלישה לאתרים פורנוגרפיים, שזה חצי ממשכורתו החודשית. הוא היה נכנס גם לכל מיני צ'טים, לראות אם יש מישהו חדש, לדבר אתו, לפעמים לעשות אתו סקס וירטואלי, לראות, לכבוש, להבקיע עוד שער, כמו צייד שחייב להביא את הטרף".

"מעבר להתמכרות לצ'טים, לכיבוש המיני ולאוננות הכפייתית, יכול להיות עיסוק אובססיבי בפנטזיות או בכל מיני ריטואלים שקשורים למין. למשל, רכישה של כל מיני אביזרי מין. היתה לי פציינטית שהיה לה מוזיאון של ויברטורים, שגם אם היתה משתמשת בהם כל יום, היא עדיין לא היתה מכסה את כולם. היו לה כפולים מאותו סוג ואינספור צורות ודוגמאות".

התפרצויות זעם

עוד דוגמה לחוסר שליטה בדחפים, והפעם בהתפרצויות זעם, סיפק לאחרונה השחקן ראסל קרואו, שהשליך מכשיר טלפון על פקיד קבלה המום במלון. מטופל ישראלי של ד"ר פנחס דנון כמעט חנק למוות את הכלב שלו כי רצה לנשוך כלב אחר. זה יכול לקרות אחת לחודש, אחת לחודשיים, פעם בכמה חודשים או פעם בשבועיים. "כתוצאה מהדחף, הדברים פשוט נדלקים", מסביר דנון. "אין שום סיבה מוצדקת להתלקחות הזו. זה לא מקרה של שני אנשים שמתקוטטים והולכים מכות או שיש ויכוח שמידרדר לאלימות. כאן בן-אדם נדלק בלי שום סיבה נראית לעין והולך ועושה מעשה אלים. מדובר לרוב בבחורים צעירים, בשנות ה-20 וה-30 המוקדמות, שבדרך כלל גם משכילים ומסודרים, לחלקם חיי משפחה למופת. כאלה שאין להם, לכאורה, שום סיבה להיות בלחץ ולהתעצבן בצורה כזו. הם כמו ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד, מדווחים על כך שכאילו יש בתוכם שני אנשים: הבן-אדם שעושה את המעשה האלים והבן-אדם שעומד מבחוץ, מסתכל עליהם ואומר להם: תעצרו, והם לא מצליחים לעצור.

גם כאן, כמו בקלפטומניה, באה לעזרת המטופלים תרופת ה"טופמקס". התרופה מיועדת לטיפול באפילפסיה במקור, אבל עוזרת מאוד גם בכל הקשור בשליטה על הדחפים. "היא עוזרת להחזיר את השליטה לידיים", אומר ד"ר דנון. "נוטלים אותה לתקופה של בין חצי שנה לשנה לפי הצורך, וצריכה לעבור לפחות שנה של רגיעה כדי לקבוע שניתן להפסיק את הטיפול התרופתי. בדחפים אחרים משתמשים גם בתרופות אחרות, מהסוג המווסת את הסרוטונין במוח או כאלו שאנו משתמשים בהן לטיפול בהתמכרויות לעישון (זייבן) או בהתמכרויות לאלכוהול או לסמים, רק במינון יותר נמוך. במקביל, כמובן, יש את הטיפול הפסיכולוגי. סדנה כמו זו שראסל קרואו הולך אליה היא מאוד מומלצת. שם אפשר לשחרר דברים, לדבר בחופשיות, לא להתבייש במה שהם עושים. כשהם רואים אנשים אחרים שגם סובלים מאותה הפרעה, שעברו את החוויה הזו ויש להם נסיונות כאלה ואחרים איתה, הם יכולים לעזור זה לזה להתמודד עם הדברים".

ד"ר צחי בן-ציון מסביר באיזה סוג של תרופות מדובר. "בעיקרון, הטיפול בדחפים הוא טיפול תרופתי", הוא אומר. "אנחנו משתמשים בדרך כלל בתרופות שהן תרופות משככות חרדה ומתח, תרופות מקבוצת הפרוזאק, שאותן אנו משלבים בטיפול שיחתי תמיכתי משפחתי מערכתי. גם קבוצות תמיכה עוזרות מאוד, כמו אלו של הנרקומנים האנונימיים, קניינים אנונימיים, אכלני יתר כפייתיים, מהמרים כפייתיים אנונימיים ועוד.

"בנוסף לתרופות האנטי-חרדתיות, מדבר הטיפול המודרני על שימוש בתרופות נוגדות אפילפסיה, כמו לניקטל, טופמקס וגמפנטין. בשיטה זו מסתכלים על הדחף כעל איזשהו התקף אפילפטי, כאל איזושהי פעילות לא סדירה של המוח, הדומה לזו שמתרחשת כשהמוח לא שולט בגל העצבי שיוצר את האפילפסיה, ומטפלים בו בהתאם".

הטיפול הפסיכולוגי

"חלק מהטיפול הפסיכולוגי הוא ללמוד איך לחיות עם הדחף", אומר ד"ר דנון. "מה שנקרא, טיפול התנהגותי קוגנטיבי. אנחנו רוצים ללמד אותם איך לא ליפול בפח בעתיד, וגם להגיע לתוצאה שלא תגרום להם להחליף התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. הטיפול עובד על שינוי ההתנהגות ועל שינוי צורת החשיבה. הם לומדים לחשוב מה הם ירוויחו אם לא ייכנעו לדחף. במקום הקניות המטורפות, הם לומדים ליהנות מהחיים בדברים היותר בסיסיים, כמו ללמוד לקרוא, לעשות תשבצים, לדבר וליצור תקשורת טובה יותר עם אנשים, להתחיל לדבר עם בן או בת הזוג, עם המשפחה, להתחיל לתקשר ולהתחבר באמת לעצמם ולאחרים, בלי הצורך לסגור חשבונות ולשלוף סכינים".

אחוזי ההצלחה בטיפול תלויים, כמובן, במוטיבציה של המכורים לשנות את מצבם ונעים בין 70 ל-80 אחוזים. "היו מקרים שדווקא מנהל שירות לקוחות או מוקדנית בערוץ הקניות שעולים על הבעיה, הם אלו שמפנים את הקניינים הכפייתיים לטיפול", אומר ד"ר בן-ציון. "מסתבר שיש אנשים הגונים במקומות האלה. היתה לי לפחות גברת אחת כזו עם שגעון קניות, שמי ששלח אותה לטיפול היתה מוקדנית בערוץ הקניות. האשה, שהמשיכה להתקשר לערוץ, ניתקה את הטלפון בכל פעם שענתה לה המוקדנית הזו, שהפריעה לה ברכישות. אבל המוקדנית לא ויתרה: היא לקחה אותה בתור פרויקט, התקשרה אליה הביתה, דיברה איתה ושכנעה אותה בסופו של דבר ללכת ולקבל טיפול".