לגור איתה

"חפש את האישה", אמר פעם איזה צרפתי, וכנראה שרעייתו ההרה היתה בחדר, כי הוא מעולם לא השלים את המשפט: "בתוך האישה הגדולה יותר שבלעה אותה". אבל זה בסדר, ז'אק, אני כאן כדי להשלים את המסר.

אתם מבינים, זה דווקא די אופטימי - העניין הוא שגם כשהיא נראית כמו שאול יהלום ונשמעת כמו לקט של "בטריבונה", האישה שהתחתנת איתה עדיין נמצאת שם; כל מה שאתה צריך לעשות זה לחפש אותה. זה, ולפעמים גם לחמוק מחפץ דומם במסלול בליסטי. אז מידע על פיתוח שרירי הרגליים אפשר למצוא בהרבה מקומות. למידע על הישרדות כללית תקראו הלאה.

1. תבונה ורגישות

נכון שבמהלך ההריון מתרחשים שינויים מופלאים בגוף האישה? אז תקשיבו, זה עוד כלום לעומת השינויים שמתרחשים אצל הגבר. אצלן הבטן לא תופחת והציצים לא מלבלבים לפני החודש השלישי - אצלנו הולכת התבונה ומתה הרגישות כבר בשבוע הראשון.

לא יעזור כלום. לא משנה מי ומה אתה, ברגע שהלחמנייה בתנור והטיימר רץ יש שלושה דברים שאתה חייב להפנים:

1. בגדול יש שתי אפשרויות, או שאתה טועה או שאתה מניאק.

2. במקרה הזה אתה טועה.

3. ומניאק.

עכשיו אתם בטח חושבים שנפלתי על פוסטמה ואני סתם עושה הכללות. אבל אתם פשוט צעירים, אחרת לא הייתם יושבים עכשיו בבסיס וקוראים "בלייזר", ולא הכי חכמים, אחרת לא הייתם קוראים את "בלייזר": כלשונו של שייקספיר, כך עושות כולן.

אישה בהריון היא חומר נפץ רגשי, ואין לך או לה מה לעשות בקשר לזה

לפני כמה חודשים, כשעוד לא ידעתי כלום על האישה הגדולה שתבוא ותאכל את אשתי, יצא לי לשמוע תיאור בנושא מפיה של א', אם צעירה וסופרת מוכשרת. "אני זוכרת את עצמי שוכבת כמו בהמה על הספה בסלון", היא אמרה ונאלצה לייצב את עצמה כנגד הרוח שעשו ההנהונים של בעלה, "ואומרת לו שהוא אפס או חלאה. אחר כך תמיד הייתי בוכה". לא נורא מדי, אמרתי לעצמי, אבל אז היא בלעה את השלוק שלה והמשיכה: "ואומרת לו שהוא בן של אלף זונות אוכלות בתחת". וזאת, אני מזכיר, הגירסה הספרותית. השם ישמרנו מהריונית קריזיונית מדוברת.

אם לחזור רגע לפוסטמה שחשבתם שנפלתי עליה, הרי שגברת ק' היא טיפוס כל כך עדין במקור, שגם הגירסה ההורמונלית שלה פחות אגרסיבית מהממוצע. כלומר כן, ברור שיוצא לי לשמוע פה ושם איזה "בן זונה", אבל היא שייכת לסוג השני של המעוברות: אלה שקודם בוכות ורק אחר כך יורות. ואישה כזאת, שהדמעות אצלה תמיד מקדימות את המהלומות, נותנת לך חלון הזדמנויות להיזכר במה שאתה יודע מצוין אבל נוטה לשכוח ברגע שקוראים לך בן של אלף זונות אוכלות בתחת: שאם לוקחים בחשבון את מה שהעובר עושה לגוף וההורמונים למוח, זה נס שהיא לא תוקעת לך פרפר בפה ותופרת ממך שמלה.

עכשיו תקשיבו: אם גם אתם הגרלתם אחת שזולגת לפני שהיא הורגת, הודו למזלכם הטוב ושתו אחת לזכר ממזרים אומללים כמו הבעל של א'. אבל גם אם לא, הכלל נותר בעינו - רוצחת או מתייפחת, זה לא באמת בשליטתה וזה לא באמת קשור אליך. אז אל תחכה שישה חודשי הריון ותריסר פיגועים הורמונליים לפני שתפסיק לצרוח עליה בחזרה, בסדר? זה יחסוך לכולם המון כאב ראש. מניסיון.

2. פריצה וחדירה

הנה משהו שאנחנו חייבים להסכים עליו לפני שנמשיך: מהחודש החמישי ואילך, טובה ידך הימנית מאשתך ההריונית. ואני בכלל לא מדבר פה על כל מיני סוגיות פילוסופיות בסגנון "האם נשים בהריון זה סקסי או שכולנו ראינו פעם אחת יותר מדי את השער ההוא של 'וניטי פייר' עם דמי מור"; אני מדבר על פרקטיקה.

לעשות אישה בהריון, רבותי, זה מלחיץ (או לפחות מלחיץ את רוב הגברים, כי אני אישית מכיר כמה שהמילה "עדינות" לא תעבור להם בראש גם אם תסדרו להם אחת עם שלישייה וסיסטיק פיברוזיס). ראשית ישנה הסוגיה הטכנית, מה הולך איפה ולאן: בלי להיכנס לפרטים שאני אצטרך למחוק בטיפקס לפני שנשלח את הגיליון הזה לחותנת שלי, להכניס למיטה בטן של שני-שליש הריון זה יותר מסובך, וגם הרבה פחות כיף, מלהכניס לשם עוד בחורה. ונניח שהסתדרתם עם זה; לך תוציא מהראש את כל האסוציאציות הנלוות, מהבדיחות ("מי בא לאבא?") ועד החרדות ("הו, אלי, זה מלא בנוזלים!").

אבל לא באתי לדבר איתכם על זיונים. באתי להסביר לכם שלא משנה למה אנחנו מעדיפים להתנזר מאשר להיכנס לסרט הזה, מבחינתן יש רק סיבה אחת למה הפסקנו לגעת בהן: כי הן שמנות.

ברור שיש יוצאים מהכלל. כמו גברים שבכיף ייתנו בראש באמבולנס בדרך למיון יולדות, ככה יש נשים שיספרו לכם שההריון היה התקופה הכי מינית בחייהן. אבל כמו שרוב הבחורות שאתם מכירים סבלו, סובלות או יסבלו מאיזשהו פורמט של הפרעת אכילה, ככה רוב מוחלט של המעוברות מתקשה להתמודד עם הגזירה של אובדן הגיזרה.

פייר? אין לי מושג מה נכון לעשות. יכול להיות שעדיף לנשוך את הקליע - רק שימו לב לא לנשוף, כפי שהתרעתי בפרק ב' של הסדרה - ולעשות אותה רק כדי לעשות לה טוב; יכול להיות שצריך לשבת בשקט ולהסביר שעם כל הכבוד לכולם, זיקפה מקבלים בשקט או לא מקבלים בכלל. מה שבטוח לא צריך לעשות זה להתחמק מהסוגיה שוב ושוב, כי בסוף היא תתפוצץ במטח מרהיב ומיותר לגמרי של זיקוקי האשמות וחזיזי עלבון. מניסיון.

3. הלוואה וחיסכון

"אנחנו בני אדם, כבני אדם אנחנו חולמים, וכשאנחנו חולמים אנחנו חולמים על כסף". קחו את המשפט החכם הזה שדייויד מאמט כתב ב"העוקץ הספרדי", דמיינו שאתם מעבד תמלילים, החליפו "חולמים" ב"רבים" - והבנתם 90 אחוז מהבעיות של 90 אחוז מהזוגות שאתם מכירים. אבל מה שברגיל נכון רק לגבי תשעה מכל עשרה מקרים, נכון לגבי כל זוג אם הוא גם בהריון וגם לא במאיון העליון.

אנחנו, יש להודות, דוגמה קיצונית במיוחד. שרה היא מהאנשים שתמיד שמים בצד משהו בשביל יום גשום; אני מאלה שבמשל על הנמלה והצרצר היו בעד הצרצר. תוסיפו לזה את העובדה ששנינו בחרנו לשבת על סיר הבשר של העיתונות, ותבינו למה לא צריך שום הורמונים כדי שהתקופה הנוכחית תלווה במתיחות מוניטרית. אבל זה שאנחנו קיצוניים לא הופך אותנו לחריגים. לא משנה מי אתם, אין מצב להיכנס להריון בלי להיכנס גם לאמ-אמא של הקונספציה הכלכלית - וכבר אמרנו שבתשעה מכל עשרה בתים יש לפחות שתי קונספציות כאלה.

אם אני כבר בהכללות, אז בכל אחד מהבתים האלה יש גם סוג של שרה וסוג של תומר. אמנם רוב השרות שאני מכיר הן גברים ולרוב התומרים יש כוס, אבל זה לא משנה: הנקודה היא שבדרך כלל יש צרצר אחד ונמלה אחת. וברגע שהם נכנסים להריון מתחיל הקטע של המשל.

כמו בסוגיית הסקס, אין לי עצה טובה יותר מאשר לחפש את שביל הזהב: מישהו מוותר, מישהו מתפשר, בסוף מוצאים משהו ששני הצדדים מסכימים לכנות בשם "עתיד" - כי האופציה השנייה היא חרא של הווה. וכן, בסדר, אני אספר לכם על זה.

לפני כחודש, עם השקת "עלמה", הסתיימה במערכת "בלייזר" התקופה שאנחנו מכנים "הזמנים ההם שאשכרה עבדנו", אז באופן טבעי ראיתי בעצמי מועמד לחופשה ביעד כלשהו בחו"ל, לא חשוב איזה כל עוד זה באמסטרדם. במצב רגיל מדובר ב-2,000 דולר שלא חושבים עליהם פעמיים, אבל כשאתה צריך דירה יותר גדולה ואוטו ומטפלת ותכף גם גן, המצב הוא הכל חוץ מרגיל.

אם אין לכם מושג מי אתם במערכת היחסים שלכם - צרצר, נמלה, תומר, שרה - אל תדאגו, אתם כבר תגלו כשיגיע הרגע לחשוב על כל הדברים האלה. ואם המתח הורג אתכם אני אתן לכם רמז: זה שנראה קצת לבן מדי ונושם קצת מהר מדי איננו הצרצר.

לא שגברת ק' ממש נכנסה להתקף חרדה, אבל הרגע שבו הכרזתי על הגיחה ההולנדית שלי (שבא, אגב, לא הרבה רגעים אחרי שגמרנו להוציא הון קטן על שיפוץ החורבה שלנו) באמת היה יותר מדי בשבילה. אבל כל מה שהיא אמרה היה "אם אתה מרגיש שאתה צריך את זה, תיסע".

עכשיו בואו נעצור רגע וניזכר מה למדנו:

1. אישה בהריון היא חומר נפץ רגשי, ואין לך או לה מה לעשות בקשר לזה.

2. ההבדלים הבסיסיים ביניכם תמיד יתחדדו בתשעת החודשים האלה.

3. והיא תמיד תגלה סופר-רגישות לרגישות שלך להבדלים האלה.

לאור כל זה, ברור שהתגובה שלי לתגובה של שרה היתה לצרוח כמה שהיא פולנייה, ואז לשחק אותה כאילו אני מוותר על הנסיעה הזאת רק בשבילה.

בסוף, אחרי כמה ימים טובים של סחטנות רגשית, אמרתי לה האמת (כאילו, באמת נראה לכם שהייתי חושף את זה בפניה דרך העיתון? האם לא למדנו דבר מג'ון בוביט?). שגם אם בנשמתי אני חש כתאומו האובד של הכדורסלן קונסטנטין צרצריס - בסדר, אז האובד והנמוך - ברור לי ששני עיתונאים צריכים לחשוב פעמיים על כל שקל בשנת ההריון שלהם. ושגם אם אני יודע ש-2,000 דולר לא ישנו כלום לאף אחד בחשבון הסופי, יש דברים שאתה עושה פשוט בשביל השקט התעשייתי. פשוט בשביל לגמור עם ההריון הזה בשקט. ושאם להיות הוגן, זאת לא באמת סיבה לצאת קדוש מעונה.

ככה זה רבותי, וצר לי אם זה מדכא את התחת: נכון לשנת 2005 ונכון למדינת ישראל, כשבעל ואישה מהמעמד הבינוני נכנסים להריון הראשון שלהם, ההבדלים בין העתידים שהם דמיינו הופכים אוטומטית מעניין אקדמי לכסף - שיש או שאין - בחשבון. ולא משנה מי מוותר יותר, זה לא כל כך נעים לראות כיס סגור. לכן אפילו אם מביאים בחשבון את הקריזות ואת הזיונים, הקטע הבאמת מסובך במשחק ההישרדות-לעת-הריון הוא הכסף - כי כמו שדייויד מאמט לימד אותנו, זה הקטע של החלומות.

אז לא, ההריון זה לא ממש הזמן למניפולציות רגשיות. החלטת לוותר על נסיעה יקרה ודי מיותרת כדי לחסוך לכולם קצת כאב ראש? תהיה גבר ופשוט תגיד שהחלטת. אל תפיל לה את זה על המצפון כשהיא פסיכית מרוב הורמונים והיסטרית מרוב קילוגרמים. זה פשוט לא שווה את זה, גם אם יש מצב להרוויח כמה נקודות קלות על החשבון. מניסיון.