שווים ושווים פחות

כעת, כשתקופת הבחירות קרבה, כולם משתדלים להיראות חברתיים, לפחות כלפי חוץ, בין היתר באמצעות חבירה לארגונים חברתיים מובהקים והזדהות עם מצוקות הנדכאים. האם התגייסותם של הפוליטיקאים תחלוף לה לאחר הבחירות? זוהי אכן שאלת השאלות. אבל גם אם הח"כים ימשיכו לפעול למען הנושא החברתי, עדיין נשארה פתוחה שאלת ייצוגן של קבוצות שונות בחברה הישראלית, והדאגה לצרכים הספציפיים שלהם.

במדינתנו הסקטוריאלית, נראה לי כי תמיד יהיו קבוצות שיזכו בסל הטבות ביחס לקבוצות אחרות, וזאת בתנאי שנציגם יישב בממשלה, או לפחות ייבחר כח"כ. ואולם, מה קורה לאלה שאין להם ייצוג תמידי, כמו למשל ליוצאי אתיופיה, שמספרם בחברה נמוך ביחס לקבוצות אחרות?

התשובה לכך ברורה, לצערי: אין מי שידאג לזכויותיהם, כי אין להם נציג בכנסת. ייתכן שבכנסת הקרובה המצב ישתפר, משום שלקהילת יוצאי אתיופיה ישנם כרגע שני נציגים - אדיסו מסאלה ממפלגת העבודה ושלמה מולה ממפלגת קדימה. זאת, כמובן, במידה והם ישובצו במקומות ריאליים.

אך האם יש לצפות מהנציגים הללו להוביל את השינוי במצבם של יוצאי אתיופיה? על פניו נדמה כי הם האלטרנטיבה היחידה כעת, לאחר שהממשלה הזניחה את הנושאים החברתיים והעבירה את האחריות עליהם לידי ארגונים הומניטריים. ארגונים אלה מגייסים כסף, מזון ותרופות מאנשים פרטיים ומחברות, ומגישים סיוע לחולים, עניים, חסרי בית וכדומה. בכך, נראה כי כבודם של קבוצות חסרות ייצוג בכנסת נרמס.

זכויות חברתיות, הדורשות השקעת משאבים בתחומים כמו חינוך, תעסוקה, בריאות, קיום בכבוד ועוד, לא מיושמות דיין כשמדובר בשכבות הפחות מבוססות בחברה הישראלית, ויוצאי אתיופיה בפרט. לאחרונה בג"צ אמנם קבע כי לא הוכח שקיצוץ הקצבאות פוגע בזכות החוקתית לכבוד, אך לעומת זאת קבע עקרונית כי קיום בכבוד הוא זכות חוקתית. המשמעות היא כי על-פי חוק זכאי כל אדם לקיום בכבוד, וכי ייתכן שבעתיד יקבל בית המשפט עתירות בדבר פגיעה בזכות זו, אם יצליחו לדעתו העותרים לבסס אותה. כולי תקווה שהארגונים החברתיים ימצאו את האנשים שמצבם חופף לדרישות הללו. סבור שישנם כאלה בבירור.

שאלה נוספת נוגעת לתפקידה של החברה הישראלית בשילובן של קבוצות שונות, כגון עולים חדשים או יוצאי אתיופיה. האם החברה הישראלית, שהיא ברובה חברה של מהגרים, משתדלת לקבלם כשווים? נראה שלא, לפחות על-פי מבחן התוצאה.

הסיבות לכך אינן ברורות. לעתים ניתן לתרץ זאת בשל הספק בהיותם יהודים, לעתים בהנחה שקבוצת אוכלוסייה זו אינה עוזרת לעצמה להתאקלם בחברה. גם התשובות לכך אינן אחידות, אך ניתן לומר בבטחה כי אילו יוצאי אתיופיה לא היו יהודים, הם לא היו מגיעים לארץ בהשקעה עצומה כל-כך של הממשלה.

הטיעון הנוסף, שמניח כי יוצאי אתיופיה לא רוצים להתאקלם בחברה, נראה סביר יותר לישראלי הממוצע. אך המציאות מראה כי על פניו, יוצאי אתיופיה משתדלים להתאקלם, לעתים יתר על המידה ואפילו תוך ויתור על המנהגים מהבית ואימוץ מנטאליות מערבית-ישראלית.

הקריטריון לקליטתה של אוכלוסייה מסוימת, ובמקרה זה יוצאי אתיופיה, הוא מבחן התעסוקה. כיום, בשוק העבודה ישנם אלפי צעירים יוצאי אתיופיה בעלי השכלה אקדמאית, אך רובם אינם מועסקים במקצועות שרכשו. חלק קטן מהם עובדים בארגונים הקשורים לבני העדה בלבד, והיתר מועסקים בעבודות שאינן מצריכות השכלה אקדמית.

מי, אם כך, אינו משתדל מספיק? יוצאי אתיופיה או החברה הישראלית שנגועה בדעות קדומות ואינה חושבת כי אקדמאי ממוצא אתיופי יכול להיות מועסק לפי הכשרתו כמו כל מהגר ממדינה אחרת? אתם מוזמנים להשיב בעצמכם.

• ארז מלסה הוא סטודנט למשפטים ומנהל פורום יוצאי אתיופיה  ב-ynet