חג שמח למיעוט שבמיעוט
באיטליה לא האמינו לי שערבי יכול להיות נוצרי. גם בארץ אין מפלט מקטגוריית המיעוט. אבל אנחנו חוגגים
חג המולד הוא החג החשוב ביותר לנוצרים. מדי שנה, ב-25 בדצמבר, חוגגים מרביתם את הולדת ישו. הנוצרים השייכים לכנסייה המזרחית חוגגים את החג שבועיים מאוחר יותר. ציון החג בשני תאריכים שונים הוא דוגמה לקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין הכנסייה המערבית לבין המזרחית. כפועל יוצא מכך, כאשר אני חוגג את ראש השנה האזרחית ב-1 בינואר, שתי אחיותיי, הנשואות לגברים הנמנים עם העדה היוונית-אורתודוכסית, לא חוגגות - עבורן זהו יום רגיל.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפורסמו בסוף-השבוע, בישראל חיים כיום 146 אלף נוצרים, 119 אלף מתוכם ערבים. 98% מהנוצרים חיים ביישובים עירוניים. 60% מתוכם חיים בצפון. שיעור התלמידים הנוצרים הזכאים לתעודת בגרות הוא הגבוה ביותר ביחס לדתות אחרות. ואחוז הנוצרים מכלל האוכלוסייה ירד עם השנים מ-2.7% ב-1949 ל-2.1% כיום. הירידה בשיעור הנוצרים בארץ נעוצה בשתי סיבות מרכזיות: הריבוי הטבעי הנמוך וההגירה לארצות המערב, בעיקר לארצות-הברית ולאוסטרליה. מגמת הירידה מהארץ בעלייה מתמדת, ואין זה המקום לנתח את התופעה.
סנטה מגיע גם לבתי המוסלמים
בשנים האחרונות הפסיקו הנוצרים לנסוע לבית לחם, עיר הולדתו של ישו. הדבר איננו קשור לא במישרין ולא בעקיפין במצב הביטחוני השורר בשטחים הכבושים. ישנה מגמה ברורה בקרב הנוצרים: התרחקות מהדת, להוציא אולי כמה עשרות או מאות שחזרו למקורות. גם אני איש חילוני, שאינו זוכר מתי ביקר בפעם האחרונה בכנסייה. אבל עם השנים הפך החג לאירוע חברתי גרידא.
הכי מלבב בערב החג זה לראות את סנטה קלאוס מסתובב בין הבתים ומחלק מתנות לילדים. בכפר מגוריי, תרשיחא, חיים מוסלמים ונוצרים - וסנטה מבקר אצל כולם. שכניי המוסלמים מקשטים אף הם את הבית בעץ האשוח, וזה מבורך. בערב החג מתאספים בני המשפחה, סועדים ארוחה חגיגית, ומי שהטיפה המרה מתוקה לו - זאת ההזדמנות הטובה ביותר לשתות. ביום החג עצמו הזקנים והילדים הולכים למיסה בכנסייה, וכולם מתכוננים לארוחת הצהריים שמסמלת יותר מכל את חג המולד: עוף ממולא באורז ובבשר טלה או עז. אחרי הארוחה מתפזרים וכל אחד עושה כאוות נפשו, אין יותר מחויבויות למשפחה.
ערבי קתולי? יש חיה כזאת
את לימודיי האקדמאיים עשיתי באוניברסיטת רומא. האיטלקים, הנחמדים וחמי המזג כמונו במזרח התיכון, התעניינו
במוצאי. אני ערבי, אני פלסטיני ואני נוצרי-קתולי. מבחינת האיטלקי, פשוט אין חיה כזאת; הלא ערבים הם מוסלמים - לך תסביר להם שאתה קתולי כמוהם. הוא הדין לגבי המהגרים ממדינות צפון אפריקה - אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו - אף הם מתקשים להבין שיש ערבים בני העדה הנוצרית. כל הניסיונות להסביר את העניין עלו בתוהו. וכך, בחמש השנים בהן הייתי באיטליה, איש לא האמין לי שאני נוצרי-קתולי.
כך באיטליה, כך גם כאן בבית. כערבי-פלסטיני בישראל, כנוצרי-קתולי בארץ הקודש - אין מפלט מקטגוריית המיעוט. הזהות אולי מפוצלת, אבל לי סדר הדברים ברור: בראש ובראשונה אני בן לאומה הערבית, אחר-כך בן העם הפלסטיני, ובדרגה שלישית - בן העדה הנוצרית. ובעניין זה אצטט את מייסד החזית העממית לשחרור פלסטין, ד"ר ג'ורג' חבש: "אני מתגאה בתרבותי המוסלמית, אני מתגאה בחינוכי המרקסיסטי-לניניסטי ואני מתגאה בעובדה שאני נוצרי - וחי בהרמוניה שלמה עם שלושת האלמנטים הללו". חג שמח לכולנו!
זוהיר אנדראוס הוא העורך הראשי של העיתון הערבי-הישראלי "כל אל-ערב".