רק הקיטש, בלי המוות

ההיסטוריון שאול פרידלנדר כתב בספרו המעניין "קיטש ומוות" (כתר, 1985) על המקום המרכזי של המפגש בין הקיטש למוות בתופעת הנאציזם – מפגש שהוא רואה בו את אחד המקורות האסתטיים-הפסיכולוגיים העיקריים שהזינו את כוח השפעתו העצום של הנאציזם. הקיטש, כהגדרתו, הוא "פסגה של הטעם הטוב שבחוסר הטעם", והטעם הוא "טעמו של הרוב... ביטוי נאמן לרגישות המקובלת, להרמוניה החביבה כל-כך על הזעיר-בורגנים, הרואים בה כבוד ליופי ולסדר הדברים" (שם, עמ' 21).

החברה הזעיר-בורגנית שקועה בקיטש הזה, מתפלשת בו, מתרפקת עליו, ומתוכו היא משתוקקת אל ניגודו: אל ההרס, הכליה וההשמדה – אל המוות. אין היא שואפת אל האחד במקום האחר, כי אם אל המפגש בין שניהם: היא מטפחת כיסופים אל האין, אל קץ העולם, המתקיימים "רק בתוך מערכת הכרחית של חיזוקים: רצפות ממורקות היטב, כורסאות מרופדות, פסנתר בחדר-האורחים..." (עמ' 121).

היטלר היה אלילה של הזעיר-בורגנות: בימיו אהבו להציג אותו בסרטים ובצילומים כשהוא אפוף נינוחות חביבה – בחברת ילדיהם של ידידיו, מתענג על עוגה בקצפת, על פיקניק בחיק הטבע. כלומר, לא רודן מרוחק ומסתורי, אלא איש שהנאותיו וטעמו כהנאותיהם וכטעמם של בני עמו, של הטובים והמכובדים שבהם. ואולם היטלר זה, שהוצג כך בתפאורה של קיטש זעיר-בורגני, הרי היה בראש ובראשונה אדריכל של הרס וחורבן. פרידלנדר גורס שהניגוד הזה, שטופח במישור הפוליטי והחברתי כאחד, הזין במידה רבה את כוח המשיכה שלו.

הספר "נשות הצמרת הנאצית" מציג את הפן האחד של הקוטביות הזאת בהווי החיים הנאצי – את הקיטש, את חיי המותרות והנוחות של נשות המנהיגים הנאציים. הקורא מתוודע אל "אהבתו הגדולה של גרינג", קארין השבדית, "היפהפייה הנורדית", ואל מי שהשכילה לכבוש את לבו לאחר שהתאלמן ונעשתה אשתו השנייה, אמי, "בלונדינית גבוהה ומרשימה", שניתן לה התואר "גבירה נעלה" והיא חייתה עם בעלה בארמון מפואר שהיו בו בין השאר אולם התעמלות, בריכת שחייה ואפילו גורי-אריות הסתובבו בו חופשיים כחיות מחמד. גרינג הקים כידוע את מחנות הריכוז הראשונים, אבל היה גם, כך מתברר, חובב חיות ו"איש משפחה סנטימנטלי".

גם טירתם הכפרית של ה"גבלסים" – מגדה, "הגברת הראשונה של הרייך השלישי", ויוזף - היתה ככל הנראה מקום מגורים נוח, מצויד במערכת מיזוג אוויר מודרנית, בהסקה מרכזית, בחדרי אמבטיה רבים ואפילו ב"חלונות הניתנים להנעה חשמלית". ועוד לומד הקורא לדעת שבת זוגו של היטלר, אווה בראון, היתה בעלת "הופעה מטופחת ואלגנטית, חליפותיה נתפרו בידי החייטים המעולים ביותר בברלין". היו לה פרוות ושמלות מפריז ואת נעליה קנתה אצל פראגאמו בפירנצה.

ואולם אצל הבורגנים והזעיר-בורגנים יש כידוע לעתים קרובות, מאחורי הקלעים הנאים של חיי הנועם המהוגנים, גם צללים – כגון פרשיות אהבה מפוקפקות, סטיות ותאוות מגונות, שהקיטש יוצא דווקא נשכר מהן. כך היה מן הסתם גם ב"צמרת הנאצית", שקורא הספר מוזמן לחדור לשעה קלה אל חייהם הפרטיים של נשיה וגבריה כדי לגלות, למשל, שגרינג היה מכור למורפיום ושהיטלר טיפח כנראה תשוקה אפלה לאחייניתו גלי ראובל, ילדה טובה ואומללה שהתאבדה לבסוף –או שמא נרצחה? – ונסיבות חייה ומותה נידונים בספר בהרחבה יתרה.

אל כל אלה – ועוד אל פרטים רבים אחרים – מזמין הספר את קוראיו להציץ בלי להיפגע. עד שלאורך עמודים רבים אפשר כמעט לשכוח את הפשעים שעשו האנשים האלה ואת הייסורים שהתייסרו בגללם מיליוני בני אדם, ולהתענג על טעמם המתקתק של סיפורי הרכילות, כאילו נלקחו מחיי הזוהר של "העשירון העליון". כי בספר הזה אין דבר וחצי דבר מן התובנות של היסטוריון מעמיק, ולא מן התובנה המעניינת כל כך, והרלוונטית מאוד לעניינו של הספר, שמציע פרידלנדר על משמעות המיזוג של קיטש ומוות בהווי החיים ובאמנות בתקופת הדיקטטורה הנאצית. וזאת, אף על פי שעל המחברת כתוב דווקא ש"למדה היסטוריה והיסטוריה של האמנות".

דיוקנאותיהן של הנשים – שטוחים. ההקשר החברתי והפוליטי שחייהן מתנהלים בו, אהבותיהן, נשפיהן ואפילו פעילותן, אם היו פעילות במשהו (כגון אמנית הקולנוע הגאונית לני ריפנשטאל, שגם היא נמנית עם הדמויות המתוארות בספר) – ההקשר הזה נדחק לקרן זווית, כאילו לא היה כלל. וזו הרי הסיבה האחת והיחידה שבגללה אפשר אולי למצוא עניין בקורות חייהן של הגברות גרינג, גבלס ובראון, והמעט שנאמר עליו חפוז ופשטני. אולי ראוי היה, אפוא, להתעלם כליל מ"נשות הצמרת הנאצית" – ורק לתמוה למה הוצא הספר המרושל הזה בתרגום עברי מרושל אף יותר – לולא נראה שכתיבתו בשנות האלפיים (והעובדה שהמחברת כתבה לו גם כרך המשך), היא עדות נוספת למגמה מטרידה שהולכת ומתחזקת בשנים האחרונות, הן באמנות והן בהיסטוריוגרפיה, לשחזר, כביכול, אספקטים שונים מתקופת "הרייך השלישי", במנותק מכל פרספקטיבה ותובנות היסטוריות.

כמעט דומה שהקסם האפל של הנאציזם, שפרידלנדר כה היטיב לתארו, עדיין לוכד ברשתו אנשים לא מעטים, הסבורים שהם עושים מלאכת מחקר ותיעוד, ולמוצרים שהם מוציאים מתחת ידם יש כנראה ביקוש, למרבה הצער.

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".