הדברה ביולוגית: להילחם במזיקים דרך הטבע

עשרות מבצעי הדברה מוצלחים הושלמו במחצית הראשונה של המאה ה-20. גידולים רבים, מעצי הקוקוס בפיג'י, דרך הפרדסים בפלורידה ובקובה, עצי האפרסמון והתה ביפאן, ועד עצי הקפה בקניה, ניצלו בזכות ייבוא של אויבים טבעיים מארצות המוצא של הגידולים ו/או של המזיקים. אלא שבחלוף השנים נסוגה והלכה ההדברה הביולוגית מפניו של הכוכב החדש שזרח בשמי החקלאות - ההדברה הכימית.

בתקופה שבה הצילו ריילי וקובלה את פרדסי קליפורניה, היו חומרי ההדברה שעמדו לרשות החקלאים מצומצמים ביותר. חומרים כמו תרכובות של ציאניד וארסן, לא רק שהם יקרים, אלא שיעילותם בהדברת המזיקים נמוכה יחסית (כמה מן החומרים הם גם בעלי שאריתיות גבוהה, כלומר מתפרקים בטבע לאט מאוד). לעומת זאת, החומרים היו דווקא יעילים מאוד בפגיעה ב...חקלאים עצמם, ולא מעט מגדלים שילמו בבריאותם ואף בחייהם על החשיפה לתרכובות הקטלניות. עם התפתחותה של התעשייה הכימית, הועמדו לרשות החקלאים חומרים ברירניים יותר.

כלומר, חומרים שפוגעים בעיקר בחרקים, ופחות בבעלי חיים אחרים ובצמחים. חומרים כאלה היו יעילים יותר ובעיקר - בטוחים יותר. ייצורם ההמוני והתקדמות הכימיה, הוזילה מאוד את מחיריהם של חומרי ההדברה. התפתחות התעופה במקביל הביאה להולדתו של הריסוס מן האוויר, שאיפשר לנצל טוב עוד יותר את תכונותיהם של החומרים החדשים. שיאו של עידן ההדברה הכימית נרשם ב-1939, אז הכריזו המדענים על חומר חדש: דיכלורו דיפניל טריכלורואתאן (Dichloro Diphenyl Tricholoroethane), או בקיצור DDT.

נוסחת הקסם שהכזיבה

ה-DDT סונתז במעבדות יותר מ-60 שנה קודם לכן, אבל רק ב-1939 עמד כימאי אורגני משווייץ, פול מולר (Muller), על יעילותו הרבה בהדברת חרקים. החומר פועל על מערכת העצבים של החרק - מעכב את סגירתן של תעלות יונים בתאי העצב, וגורם לשחרור לא מבוקר של דחפים עצביים, המביא למוות מהיר של החרק. שלא כמו בהדברה ביולוגית, שם דרושים ימים ושבועות עד שרואים תוצאות, ה-DDT סיפק לחקלאים את הפתרון האולטימטיבי - ריסוס אחד, והמזיקים מוטלים מתים. יתרה מזאת, האויבים הטבעיים לעולם אינם משיגים הדברה מוחלטת של המזיק, בעוד הפלא החדש סיפק בדיוק את זה: לאחר הריסוס לא נותר בשדה ולו חרק אחד - מזיק או מועיל, לשמחתם הרבה של שוחרי ה"ניקיון".

לא רק החקלאים היו לצרכנים נאמנים של DDT, אלא גם רשויות הבריאות. הימים ימי מלחמת העולם, והחשש מפני מגיפות מוליד מבצעי ריסוס המוניים, כמו למשל בנאפולי - שם השתוללה מגיפת טיפוס הבהרות בעת שכוחות אמריקנים הגיעו לעיר. טיפוס הבהרות מועבר באמצעות כינים, וריסוס נרחב של העיר ותושביה ב-DDT השמיד את החרקים וריפא את המגיפה. החומר, אגב, נחשב כה בטוח לשימוש, עד שסוכני המכירות נהגו ללגום ממנו כדי להדגים זאת לחקלאים.

רק כעבור כמה שנים, נדהמו חקלאים לגלות שה-DDT אינו משפיע עוד על מזיקים. השימוש בכמויות אדירות של החומר הביא לברירה מהירה של אוכלוסיות חרקים שפיתחו עמידות בפניו, ולימדו את הכימאים שיעור כואב באבולוציה (ראו מסגרת). גם ארגונים ירוקים וארגוני בריאות החלו מקימים קול צעקה, כשהתברר שהחומר אינו בטוח שפי שסברו. הוא כמעט ואינו מתפרק בטבע - וכך הוא מצטבר בשרשרת המזון: מחרקים מתים וחיים ומצמחים מרוססים הוא מגיע לקיבותיהם של יונקים גדולים, וגם לאלו של טורפיהם.

התברר כי חשיפתם של עופות לחומר פוגעת בתקינות הביצים שמטילות הנקבות - כמות הסידן בהן נמוכה, והתוצאה היא ביצים שבירות מאוד, שרק מעטות מהן שורדות עד לבקיעה. מהשדות נשטף ה-DDT לנהרות, ומגיע לדגים ואף ליונקים הימיים. אחרי כמה עשרות שנים גילו האקולוגים DDT בכל מקום - פירות, ירקות בשר, דגים ואפילו בחלב אם, וגם גילו שבריכוזים גבוהים מדובר בחומר מסרטן. בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה נאסר השימוש בחומר ברוב מדינות המערב.

ההתפכחות מאופוריית ה-DDT סימנה מפנה בהיסטוריה של הדברת המזיקים בחקלאות. המדענים והמגדלים הבינו שאין תרופות פלא, ואף שהחיפוש אחר חומרים חדשים נמשך כל העת, השימוש בהם בעייתי יותר - חרקים מפתחים עמידות במהירות רבה, ומזיקים אחרים, כמו אקריות (הנמנות עם העכבישניים) - במהירות רבה אף יותר; החומר צריך להיות בטוח לשימוש, לא רק לבני אדם, אלא גם לבעלי חיים אחרים, ואפילו לחרקים מסויימים, כדי לא לפגוע בחרקים מועילים, כמו דבורים למשל. כל אלו פתחו בשנים האחרונות פתח לשובה של ההדברה הביולוגית.

ייבוא, שימור, תגבור

שלוש אסטרטגיות עיקריות משמשות בהדברה ביולוגית: ייבוא, שימור ותגבור. ייבוא של אויבים טבעיים היא השיטה הקלאסית, כפי שנעשה עם איצריית ההדרים בקליפורניה. לכל אורגניזם יש אויב טבעי במקום שבו הוא מתקיים זמן ניכר. הבעיות החקלאיות מתפרצות כשמעבירים צמח או מזיק למקום חדש, שם אין למזיק אויבים טבעיים. הדבר עלול לקרות גם אם חרק שאינו מזיק מגיע לארץ חדשה, ומגלה גידול טעים ולא מוכר. אם אין לו אויבים טבעיים באזור, הוא עלול בקלות לעבור התפרצות אוכלוסיה, ולגרום נזק כלכלי קשה.

בכל המקרים הללו השיטה היא חזרה לארץ המוצא - של הגידול או של המזיק - מציאת האויבים הטבעיים, וביסוסם במקום החדש. אלא שמציאת האויב הטבעי המתאים דורשת לעתים שנים ארוכות של מחקר, ופעמים רבות, גם לאחר שנמצא, הוא אינו מתבסס באזור החדש, בשל הבדלים באקלים, בהרכב הצמחיה או המינים האחרים באזור, ולפעמים אפילו בשל פעילות האדם, כגון ריסוס נגד מזיקים, הפוגע גם בו.

השיטה השלישית, היא שיטת התגבור. כאן מפזרים בשדה כמות גדולה של האויב הטבעי, ממש כמו חומר הדברה. הפיזור נעשה בהתאם לסוג המזיקים ורמת אוכלוסייתם, ואפשר לחזור עליו במידת הצורך. השיטה הזאת היא היחידה שהתפתחה לענף כלכלי: כאן דרושה כמות גדולה מאוד מן האויב הטבעי (מגידול מסחרי), והצורך בפיזורים חוזרים, לפחות פעם בשנה, יוצר בסיס כלכלי למגדליהם של האויבים הטבעיים.