סדרת חינוך

הכל התחיל בגלל יאיר לפיד. הוא שלח לי איזו מחמאה קטנה באי-מייל (משהו עם המילים "פנטסטי" ו"מאסטר-פיס", אם אתם מוכרחים לדעת), שהבוסים פחדו שתעלה לי לראש. "אין לי שום ברירה", אמר מר בוס, "אני חייב לשלוח אותך לסדרת חינוך תרבותית כדי לדכא קצת את רוחך. זה או זה או פיטורים, ושנינו יודעים שהמגזין לא יתפקד בלעדיך". כשהוא צודק, הוא צודק.

וכך גורלי נחרץ. לסדרת החינוך שלי הצמידו אלי את לימור מהקומה למעלה: הגענו למסקנה שהיא מתאימה למשימות רציניות כאלה בגלל שכשאנחנו מגיעים לעבודה היא בדרך כלל לא זורקת עלינו שקיות מים. עשינו לה ראיון קצר בו היא נשבעה שהיא מסוגלת להסתכל על אסלה באמצע מוזיאון בלי להתפקע מצחוק, והיא התקבלה. כעבור יומיים היא חזרה עם התוכניה שלנו: נתחיל בסרט איראני בשם "10", נמשיך במופע המחול "על פי תהום", אחר כך נלך למוזיאון - ונסיים בהצגה בקאמרי.

אני שונא אותך, יאיר לפיד.

שמישהו יקרא למשמרות המהפכה

המסע שלי אל התרבות החל, כאמור, בסרט האיראני ששמו "10", למרות שבאופן אישי לא הייתי נותן לו 2. אחרי שראיתי אותו אני יכול לומר רק שלמיטב הבנתי הוא מספר על מסע של אשה אחת למצוא חנייה בטהרן. אבל אני מקדים את המאוחר.

"10" עשה לי בעיות מהרגע הראשון - כבר בהזמנת הכרטיסים, שנשמעה כמו קטע מאחת ההופעות הגדולות של אבוט וקוסטלו, רק שהם עשו את זה בכוונה ואני עשיתי את זה כי להיות חכם אף פעם לא היה הצד החזק שלי. השיחה עם הטלפנית הלכה בערך ככה:

אני: "שלום. אני רוצה להזמין שני כרטיסים ל-10".

טלפנית שכר מינימום: "אוקיי. לשמונה וחצי?".

אני: "לא תודה, ל-10".

טלפנית שכר מינימום: "אין ל-10, יש ל-11".

אני: "מה זה? פסטיבל סרטי מספרים?".

טלפנית שכר מינימום: "סליחה, אדוני?".

אני: "לא תודה, באמת. רק ל-10".

טלפנית שכר מינימום: "אבל אין ל-10. אתה רוצה לשמונה וחצי?".

אני: "10".

טלפנית שכר מינימום: "אוקיי, אז לשניים?".

אני: "לא, ל-10".

טלפנית שכר מינימום: "אנחנו לא מוכרים יותר מזוג כרטיסים בבת אחת".

אני: "אין שום בעיה, אני רק צריך שניים".

טלפנית שכר מינימום: "אז למה לא אמרת. לשמונה וחצי?".

אני: "10!".

טלפנית שכר מינימום: "יופי, אז שני כרטיסים ל-10 לשמונה וחצי".

אני: "שמונה וחצי? אין ב-10?".

בכל מקרה, בסוף הצלחתי לקנות את הכרטיסים. באופן צפוי למדי, "10" הוצג בסינמטק (סיסמה: "אתה לא אמור ליהנות - זאת אמנות"). באופן עוד יותר צפוי, האולם היה מלא בתלמידי שנה א' לקולנוע, צעירים בעלי עתיד מבטיח בענף. בעיקר בסדרנות.

הסרט התחיל, ועל המסך הופיע המספר 10. בהתחלה חשבתי שמשרד הבריאות מחייב את הקולנוע, למען אלה שהתבלבלו ונכנסו לאולם הלא נכון, לציין באיזה סרט מדובר - אבל מאוחר יותר התברר שלמספר יש משמעות אמנותית עמוקה בהרבה. כל כך עמוקה, שהיא טבעה ואף אחד בעולם לא יודע מה היא.

איור: שחר נבות 

עם תחילת הסרט התוודענו לאיזה גברת פטמה, שנוהגת לה במכונית איראנית נטולת מזגן עם בנה הצעיר. כאן נתגלה ההבדל בין טיפוס תרבותי כמו לימור ובין חוטא עירוני שכמוני: לימור ראתה בילד "חמודון". אני ראיתי בו לוחם חיזבאללה בעוד 10 שנים.

בהתחלה דווקא הצלחתי להתיידד עם החיזבאלון הצעיר. הוא עשה רושם של דמות חביבה, שסחבו אותה כנגד רצונה לתוך הסיוט הנורא הזה. למעשה, ברגעים מסוימים הוא אמר לאמא שלו בדיוק את מה שרוב הגברים שסחבו אותם לאולם (במלים אחרות, אני) הרגישו. לדוגמה, הנה דיאלוג אמיתי כמעט לגמרי מתחילת הסרט:

גברת פטמה: "הייתי כמו שלולית מים בגשם, כמהה לאהבה".

חיזבאלון: "די כבר, תסתמי. אמרת את שני המשפטים שלך".

נו, אז אין פלא שבהתחלה דווקא חיבבתי את נסראללה ג'וניור - אבל חיבתי אליו נמשכה רק עד שהבחנתי שעל כל 100 מלים שהוא אומר, המתרגם כותב שתיים. אז התחלתי לחשוד שהמתרגם פשוט כתב מה שבא לו, ואפילו שידך לילד דברים שהוא עצמו חושב. הנה דוגמה די אמיתית:

גברת פטמה בפרסית: "ח'אדר אל קאסוד אל ראפיק אוחת צולעת".

גברת פטמה בעברית: "גם אני כמוך כמהה הייתי לאהבת הורים".

חיזבאלון בפרסית: "דלתה פלוג'ה דיר קוסאן, לא יהוד אל חסאן אללה אללה חולדה, קס קסה".

חיזבאלון בעברית: "תסתמי כבר".

גברת פאטמה בפרסית: "רוג' אל מנאר".

גברת פטמה בעברית: "אל תתעצבן".

חיזבאלון בפרסית: "דיר אל ג'ינג'י רוס אל מדרסה לוואלד, ווליד באדיר אנתה קוואה רג'ואן, וואקף ווא לה בטוחק?".

חיזבאלון בעברית: "אבל את מעצבנת אותי!".

אז החלטתי שאני שונא אותו (את הילד, לא את המתרגם. בעצם גם את המתרגם). בכל מקרה, בשלב מסוים הספרה 9 הופיעה על המסך. זה חלחל להכרתי לאט לאט, ואז היכה בי בבום גדול: הסרט הזה לא ייגמר עד שלא נראה את הספרה 0.

בלית ברירה ובדכאון עמוק, כמוהו לא חוויתי מאז שהייתי צריך לסדר משהו במס הכנסה, התחלתי לשחק ב"זהה את האוטו שבו הם נוהגים". ואז הבחנתי בזה: לשחקנית שמשחקת את גברת פטמה יש יותר שערות על היד מאשר לנדב יעקבי. הייתי פשוט המום. זאת שחקנית קולנוע זאת? זאת איזה איראנית. ואז נזכרתי: זאת באמת איזה איראנית. ואגב, מס הכנסה? הכל היה בצחוק. אני חושב שאתם גדולים, באמת. הדרך שבה ניסחתם את טופס ב' 12 היא פשוט גאונות צרופה.

טוב. לפתע היתה התפתחות מדהימה בסרט: הילד יצא ובמקומו נכנסה למכונית האחות של גברת פטמה. והן נסעו ודיברו במשך איזה סוף שבוע. הרגשתי כאילו אני במכונית עם גיסתי, אם היתה לי גיסה ואם היא היתה מדברת פרסית. אני נשבע לכם שמעולם לא התפללתי לתקיפה אמריקאית באיראן כמו אז. תעזבו אתכם מכורים אטומיים. הסרט הזה הוא עילה מספקת להפיל שם נפל"ם.

אחר כך יצאה גם הגיסה ונכנסה איראנית אחרת, וגם איתה פטמה דיברה ודיברה, וכך הלאה והלאה במשך לא יותר משתי תקופות חיים. בכל פעם איראנית אחרת עם אותו מבטא פרסי מעצבן. ציפיתי בכל רגע שפארוק ייכנס, אבל זה לא קרה. מי שדווקא כן הגיעה היתה זונה. לא יודע, אל תשאלו, כבר מזמן איבדתי קשר עם מה שקורה שם. כל מה שהיה לי בראש זה שאני בעצם משלם עכשיו כסף לאיראן, ושאני בוגד במדינה, ומתי הם כבר ייצאו מהאוטו, כי הפטמה הזאת עושה לי בחילה עם הנהיגה שלה.

עכשיו התחלתי לחשוב על מה לעזאזל הסרט הזה מספר בכלל. אולי זה רק בגלל שאני לא צופה ביותר מדי סרטים איראניים, אבל לדעתי, רובו - לפחות מהרגע שהאחות חוזרת לאוטו בפרק 5 - מתאר את מסען של שתי מחבלות מתאבדות במכונית תופת. אני רק חיכיתי שהן יתפוצצו כבר, אבל גברת פטמה לא הצליחה לחנות בשום מקום. וכשהיא כבר הצליחה, התברר שהיא חונה במקום לא טוב וביקשו ממנה לזוז.

ואז קרו עוד כמה דברים לא מעניינים. למשל, הילד חזר וקרא לגברת פטמה מטומטמת. למשל, בחורה אחת נכנסה והורידה את הרעלה, וראו שהיא קיצצה את השיער (איפה משמרות המהפכה כשצריכים אותן). ונכנסה גם איזה זקנה בת 307 ואמרה ש"היא נשבעת בזרועות הכרותות של אבו פאזל הקדוש" - וגם אני נשבע בזרועות הכרותות של אבו פאזל הקדוש שאני לא ממציא את זה. אז האחות חזרה שוב, ואמרה לגברת פטמה להיזהר כי יש בורות בכביש מולה, ואז כמובן שגברת פטמה המשיכה לנסוע ונכנסה לבורות.

"אתה רואה?", אמרה לי התרבותית לצדי, "הסרט הזה לא מבוים. זה הכל מתרחש באמת".

ברור שהוא לא מבוים. אפילו איראני לא יכול לביים משהו כל כך משעמם. כאילו, אנחנו מדברים כאן על סרט שעוקב אחרי אנשים בתוך מכונית ברחובות טהרן. אתם יודעים - מחטטים באף, מפוצצים חצ'קונים, נשים שלא יודעות לנהוג ולא שותקות. בשביל זה אני צריך סרט? אני צריך רק לנסוע הביתה דרך רחוב המסגר.

ואז קרה הנס. הופיעה הספרה 0, והכל נגמר. זאת אומרת לפחות הרוב נגמר, כי התחילה לרוץ על המסך רשימת שחקנים יותר ארוכה מהטרילוגיה של "שר הטבעות", ואני מדבר על גירסת הבמאי. ארבעה שחקנים בסרט - מאה שמות על המסך. את כל מי ששיחק אי פעם טרוריסט במשך חמש דקות בסדרה אמריקאית הכניסו לקרדיטים, חוץ מאקי אבני. כנראה שגם למפיקים האיראנים יש סטנדרטים.

אז איך היה? בגדול, רק קצת יותר משעמם משמירה. אבל אם להיות הוגן אני מוכרח להודות שהיה קטע טוב אחד בסרט. ממש בסוף, כשהכתוביות רצו, אחת מהשורה שלי קמה כדי לצאת החוצה. "חכי רגע", אמרתי לה, "בסוף יש פספוסים". והיא האמינה לי.

כן, אני מודה שזה לא ממש מצחיק עכשיו. אבל אם אני סבלתי סרט איראני, אתם תצליחו לסבול קטע לא מצחיק, אה?

לתהום ובחזרה

התחנה הבאה במרוץ התרבות שלי היתה מופע של להקת המחול הקיבוצית (כנראה המתחרה הגדולה ביותר של הלהקה העירונית). שם המופע, "על פי תהום", התאים להרגשה הכללית שלי.

רגע לפני שנכנסנו לאולם, לימור נתנה לי פרוספקט. ראו בו כמה בחורות. אמרתי לה תודה על שעודדה את רוחי והחזרתי לה אותו, והיא אמרה שהכוונה היתה שאקרא מה כתוב על המופע. מה שהיה כתוב הלך בערך ככה: "ההצגה מדברת על הפערים בין דתיים לחילונים ומורכבות החברה הישראלית". בחיי שזה מוזר, או שאולי נכנסתי לאולם הלא נכון, כי כל מה שאני ראיתי זה כמה אנשים רוקדים. אה, וגם היה לי נדמה שראיתי את פטמה.

אני שונא מופעי מחול באמת ובתמים - ואני שונא אפילו יותר מופעי מחול הטוענים שיש להם אמירה. תקשיבו, מופעי מחול בעלי אמירה באשר אתם: בחיים לא היינו יודעים מה האמירה שלכם אם לא הייתם אומרים לנו אותה מראש. ככה זה. בשביל לומר המציאו את המלים. את הריקוד בשביל לרקוד. ונניח שבריקוד שלכם יש אמירה - הייתם יכולים פשוט להגיד לנו אותה במשך שלוש דקות במקום לרקוד אותה שעתיים. הנה דוגמה: מתברר שבמופע יש מאבק פנימי אצל הבחור שרוצה ללכת לצבא, ומצד שני מתעניין בחזרה בתשובה. את זה הביעו הרקדנים כך: הם הניפו רגליים גבוה וסובבו את הידיים.

כמובן שלימור התעצבנה כשאמרתי לה את זה. היא לא אמרה למה, היא פשוט התעצבנה. אני מניח שגם הרקדנים היו מתעצבנים, אבל אני לא יכול להבין למה במקום להגיד "הנה אנחנו רוקדים יפה", שזה סבבה וכל הכבוד להם ואני מעריך את זה, הם חייבים להגיד "לא! יש כאן אמירה!". אני באמת לא חושב שלפרד אסטר היתה אמירה, והוא ידע לרקוד עם מטאטא. בכלל, למה לכל אחד חייבת להיות אמירה היום? אני אומר: די לאמירות. אולי אני אפילו ארקוד את זה.

אגב, אל תבינו אותי לא נכון. כל המופע היה מאוד מרשים. הם רצו ורקדו וקפצו והניפו את הרקדניות באוויר, ואז עשו כל מיני פליק-פלאקים ודברים עם הגוף שאני לא אצליח לעשות גם אם תנסרו אותי לארבע חתיכות. באמת שהיה מאוד מרשים - אבל מצד שני, היה משעמם תחת. כאילו, אני בטוח שגם בניית הפירמידות היתה מאוד מרשימה, אבל לא הייתי רוצה לצפות בה במשך 2,000 שנה.

75 דקות אחרי ההתחלה היה אמור להגיע הסוף. רק מה, כמה ממשפחות הרקדנים היו באולם, והן דאגו שהקהל ימשיך למחוא כפיים שעות כאילו ספרינגסטין ירד בזה הרגע מהבמה באסברי פארק. כל הזמן הזה הרקדנים התכופפו לקידה ועשו תחרות מי יכול להתכופף יותר נמוך. אני, מצדי, התפללתי שלמישהו מהם ייתפס הגב, כי זה יהיה יותר מצחיק אפילו מהקטע עם הפספוסים בסינמטק. אבל בלבי ידעתי שאין הרבה סיכויים שזה יקרה. אלוהים יודע שזאת לא הפעם הראשונה - לפחות לגברים בלהקה - שהם בפוזה הזאת, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. ואם לא, טוב, אם לא אז אני יכול רק לקנא בכם.

ללא כשרון

לפני שנדבר על הביקור שלי במוזיאון, חשוב שאציין כי מדי יום שולחים כל מיני אנשים טקסטים איומים למערכת "בלייזר", ומצפים שנעסיק אותם בתור כתבים, אם לא עורכי-על. אני מספר לכם על זה משתי סיבות: 1. תפסיקו לשלוח לנו טקסטים איומים למערכת. 2. כי השגרה הזאת גרמה לנו להגיע למסקנה שכתיבה - כנראה מפני שהיא אמנות שכולנו שולטים בצד הטכני שלה מאז כיתה א' - היא משהו שכל אחד עושה. כלומר, אם אתה לא יודע לצייר אתה לא מצייר, ואם אתה לא יודע לרקוד אתה לא רוקד, אבל כל אחד חושב שהוא יודע לכתוב.

ובכן, במוזיאון רמת גן לאמנות מודרנית גיליתי שטעינו. גם אנשים שלא יודעים לצייר - מציירים. בעצם אני סלחן: גם אנשים שלא יכולים לצייר קו ישר עם סרגל, מציירים. למה? לא יודע. וזאת אפילו לא התעלומה הכי גדולה שבה נתקלתי ברמת גן.

קחו למשל את הקומה השנייה, קומת היצירות עם השם המתוחכם "ללא כותרת", שלדעתי זה שגיאת כתיב של "ללא כשרון". נתחיל משפי (אני חושב שזה קיצור של יששפר) בלייר. שפי, אני אודה לך מאוד אם תסביר לי למה חשבת שמישהו ירצה לקנות צילום של גרביים מלוכלכים. כאילו, שפי, זה צילום של גרביים מלוכלכים. למה שמישהו, ובוא נשים רגע בצד אנשים עיוורים, ירצה לתלות את זה בסלון? יש לי כאלה אמיתיים בסלון, למען השם. ולגבי אורית רף - מה אמור להביע הריבוע-בתוך-ריבוע הזה? בואי אני אסביר לך את זה בפשטות: כל מה שגם אני יכול לעשות לא יכול להיחשב לאמנות. "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י? נחשב. ריבוע? לא נחשב.

עכשיו אנחנו מגיעים לפורטרט העצמי של בחור בשם עוזי אטב, שאם להאמין לציור שלו, כנראה שיוצאים לו מגדלים מהראש. אה, וצילום ה"צייר מצייר מודל" שלך עוזי? בפעם הבאה אני אשמח אם הוא יצייר את המודל בעודו לבוש, בסדר? מה אני אגיד לכם, ממש כיף לראות שעיריית רמת גן משקיעה את כספי המסים שלי בתבונה. אני מתכוון אם הייתי גר ברמת גן. או משלם מסים.

בשלב הבא רציתי לעלות לקומה השלישית במוזיאון, אבל בכניסה היה שלט עם הכיתוב "יהודית מצקל - שטח פרטי". אז לא נכנסתי.

אה, ומס הכנסה? בטח שאני משלם מסים. אני נהנה לשלם מסים. ובאמת, עבודה מדהימה על ב' 12.

אין מצב

להצגה בתיאטרון הקאמרי לימור הצטרפה אלי שוב. היא היתה נמוכה, זולה וקלה - בדיוק כמו ההצגה. למעשה, "קוויאר ועדשים" היתה כל כך נמוכה וקלה שהיא ממש הצחיקה אותי, אז כמובן שגברת תרבות אמרה ישר שזה מטומטם ושזאת לא אמנות. במלים אחרות, ברגע שאפשר להבין את זה - זה כבר לא ממש תרבותי. ברגע שאין לזה סוף עצוב, זאת כבר לא אמנות. לעזאזל, למה כשאני רואה את ג'נה ג'יימסון ערומה ובצבע זאת פורנוגרפיה, וכשאני רואה את עוזי אטב ערום ובשחור לבן זאת אמנות?

כך או כך, בסוף "קוויאר ועדשים" עצר אחד השחקנים את מחיאות הכפיים - אני חושב שזה היה יורם חטב - וביקש לומר כמה מלים. בלי לשאול אותי, הקהל החליט לתת לו. יורם הסביר שמצב התרבות בארץ קשה, ומזל שלא צעקתי בחזרה "אני יודע", כי מתברר שהוא לא דיבר על אותם הדברים. הוא סיפר שמשרד האוצר רוצה לצמצם באופן משמעותי את התמיכה באמנים - כנראה מישהו באוצר ראה תערוכה של עוזי - וענפי התיאטרון והמחול, ועוד דברים שאני לא הולך אליהם, עומדים להתרסק. הוא ביקש שאם אפשר, נחתום על עצומה שמבקשת להציל את תקציב התרבות ומונחת בחוץ על כמה שולחנות.

כשיצאתי החוצה מהאולם, כוח בלתי צפוי משך אותי אל אחד משולחנות העצומה. לימור הביטה בי בעיניים המומות. גם אני לא הייתי לגמרי בטוח למה אני עושה את זה. אבל אז, ממש מול השולחן, הבנתי שהאינסטינקטים שלי לא שגו. עיני לא הטעו אותי: באמת ישבה פצצה ג'ינג'ית ליד השולחן.

באותו לילה, בחדר שינה זר עם תמונות של תינוקת ג'ינג'ית על השידה, ידעתי רק דבר אחד.

אני סולח לך, יאיר לפיד.