שוב השפילו אותי: יומנה של משתתפת "ויסקונסין"

יום חמישי, 1 בדצמבר: נא להכיר, תוכנית ויסקונסין

היום התחלתי את תוכנית "ויסקונסין". מיד כשהגעתי לבניין, המנהל קרא לי לחדר שלו, ושאל "כמה את מקבלת קצבה?" עניתי: "2,000 שקל בחודש". "באמת?" הוא התפלא, "למה את מקבלת כל-כך הרבה?" חשבתי לעצמי, 2,000 שקל זה הרבה? אבל לא אמרתי לו כלום. אני אמא חד-הורית לבן אחד, ויש לי אמא זקנה שבעצמה חיה מקצבת זקנה. אז 2,000 שקל זה הרבה? ככה התחיל היום הראשון שלי בויסקונסין.

קוראים לי מריה סורקין, אני בת 56. עליתי לארץ לפני 15 שנה מאוקראינה. הייתי כבר בתוך ההתבוללות, אבל באתי לארץ, כי רציתי לגדל את הילד שלי במדינה יהודית. לפני כמה שבועות הוא התגייס לצבא, הם רצו שהוא ילך לקרבי, אבל אני לא חתמתי לו. הבן הזה הוא כל מה שיש לי.

לפני שהגעתי לפה, סיפרו לי שיש תוכנית שתלמד אותי להרוויח לחם בכבוד, ושאם אני לא משתתפת יקחו ממני את הקצבה. כבר 11 שנה אני עובדת אצל קשישה, ומקבלת 2,000 שקל בחודש. אני מכינה לה אוכל, מחליפה מצעים, שמה משחות, טיפות עיניים, בקבוק חם, וחוץ מזה אני מקבלת הבטחת הכנסה.

מאז שעליתי לארץ אני אוכלת בבתי תמחוי ולובשת בגדים משומשים שאספתי מהזבל, אבל בגלל שיש לי טעם טוב ואני בוחרת בגדים אלגנטיים לא רואים עלי. באוקראינה עבדתי כמתרגמת מאנגלית לרוסית במכון למדעים, ופה, בארץ, הפשע היחיד שלי זה שאני לא מצליחה להרוויח מספיק בשביל שני אנשים. בגלל זה אני לא בן אדם? לא מגיע לי כבוד? פה בישראל, מי שחזק הוא בן אדם, אבל מי שחלש הוא כמו זבל.

יום ראשון, 4 בדצמבר: תוותרי על הקצבה

מהרגע שנכנסתי לתוכנית, המרצים התחילו להגיד לי 'תוותרי על הקצבה'. הם לא מבינים שלי ולשאר האנשים שם, כולם בסביבות גיל 60, קשה לעבוד בעבודות פיזיות. אני עוד מעט סבתא. כבר 15 שנה אני במלחמת קיום, עובדת גם בלילות. אבל אני לא עשויה מפלסטיק, והיום אני כבר קורסת, לא רואה טוב ולא שומעת כל-כך טוב. והם בשלהם, 'ותרי על הקצבה'.

היום הכניסו אותנו לחדרים צרים ומחניקים, ואמרו - "עכשיו הרצאות". יש כל הזמן הרצאות, למשל על יהדות או על רפואה סינית. מה פתאום רפואה סינית? זה אפילו לא בסל התרופות, זה נורא יקר. מעסיקים אותנו בשטויות, בשביל

לשלוח אותנו בסוף לעבודה שחורה עם שכר נמוך, כזאת שאפשר למצוא גם בלי התוכנית. אני חושבת שלא אחזיק כאן מעמד, ובסוף אפסיק לבוא. אוותר על התוכנית ועל הקצבה, וזהו.

עד שהגעתי לויסקונסין העוני שלי היה סמוי. הבן שלי למד וניגן בפסנתר, רציתי שיחיה ברמת חיים גבוהה משלי. הייתי מביאה לו שאריות אוכל מאמא שלי, אבל הוא לא ידע. עכשיו העוני שלי הפך לגלוי ודוחה. התוכנית הזאת רק מעלה את מפלס הייאוש אצל האנשים. היום אני חושבת שלבן שלי יש הזכות המלאה לסרב לשרת בצה"ל אחרי שהוא רואה איך מתעללים באמא שלו.

יום שלישי, 6 בדצמבר: מזלזלים בנו

היום היו עוד הרצאות. לא אומרים מה שם ההרצאה או מי מעביר אותה, פשוט מכניסים אותך לחדר קטן עם עוד מלא אנשים. אחרי ההרצאות מחלקים שאלונים, תמיד אותן שאלות. "מה הבנת?" "איך אתה מתכוון לשנות את חייך בעקבות מה ששמעת בהרצאה?" ואני שואלת, אני כבר בת 56, איך בדיוק אני אשנה את חיי? כבר אין לי כוח.

אחת ההרצאות היתה על כמה חשוב לישון שינה בריאה. איתי בחדר יושבים אנשים אומללים שפשוט לא הסתדרו בחיים, איך בדיוק תעזור להם הרצאה על שינה בריאה? הרי מאז שהתחלתי בתוכנית, אני לא מצליחה לישון מרוב המתח והלחץ. הם מזלזלים בנו. מרגישים את זה באווירה, בפעילות. כאילו שאני מטומטמת רק בגלל שאני מקבלת קצבה. ויש בתוכנית גם עונשים. אם לא מסרתי דפים עם התשובות לשאלות בסוף ההרצאה זה נחשב כאילו לא הייתי. הם רוצים להראות כאילו שלא היית, כדי שיוכלו לשלול לך את הקצבה.

ראשון, 11 בדצמבר: מרגישה כאילו אני אוויר

היום הגעתי בדיוק ב-14:30, אבל השומר עיכב אותי בכניסה, אז בתור עונש שלחו אותי הביתה. בזבזתי על זה שעתיים. מחר הבן שלי מתגייס, רציתי להכין לו אוכל ולסדר תיק לצבא, אבל במקום זה הסתובבתי בבניין כמו מטומטמת. רציתי לבקש סליחה, שלחו אותי מחדר לחדר, בלי לנקוב בשם של אף אחד מהעובדים. "לכי ליוסי", "לכי לעליזה". איזו עליזה? "יש רק עליזה אחת". אני לא ילדה, וזה משפיל. חיפשתי את האחראית, אבל על הדלתות אין מספרים ולא שמות. כתוב רק 'דלת כחולה', כאילו אנחנו בגן ילדים. בבניין הזה, רק על חדר השירותים יש סימן.

היום ביקשתי מהאחראי על הסדנה שיעביר אותי לקבוצה של האקדמאים. הוא יושב, מדבר בטלפון ולועס משהו בלי לשים לב אלי, כאילו אני אוויר. כשאמרתי לו שזה לא מנומס, הוא אמר שיעיף אותי מהמשרד בעזרת מאבטח. השארתי אצלו עותק של הבקשה, ואחרי שבוע קיבלתי תשובה: "בישראל כולם שווים בפני החוק". באמת? בשוק העבודה אין שוויון. יש כאלה שמקבלים 20 שקל לשעה, ויש כאלה שמקבלים 200.

יום שלישי, 13 בדצמבר: מי שישן טוב - עובד טוב

היום שמענו עוד הרצאה על חלומות, ואיך שינה בריאה עוזרת לעבוד טוב יותר. שאלתי מה הקשר בין ההרצאה הזאת ששלחו אותי אליה תחת איום של שלילת הקצבה, לבין הבעיה האמיתית שלי, שאני בת 50 פלוס ואם חד-הורית. התשובה שלו היתה: "מי שישן טוב, עובד טוב". ואני שואלת את עצמי, כמה שפני ניסיונות של תוכנית ויסקונסין הפסיקו לישון בלילה בכלל?

אחרי זה היתה עוד הרצאה, "איך להיות הורה טוב". מרצה מאוד נחמד, אבל מה זה קשור אלי? 18 שנה אני מגדלת את הילד לבד. אז קמתי ואמרתי "יש פה אנשים בקבוצה שגידלו ילדים ונתנו להם השכלה, למה הם צריכים את ההרצאה הזאת?". המרצה אמר לי לשבת כי אני מפריעה.

יום חמישי, 15 בדצמבר: ראיתי סרט באנגלית, לא הבנתי אף מילה

היום הגעתי וכמעט איחרתי, היתה הרצאה על יהדות ואיך פתרו בעיות חברתיות על-פי התורה. כל ההרצאות בעברית, למרות שיש די הרבה דוברי רוסית. אני לא מבינה הכל, אבל אף אחד לא שאל אותי אם אני מבינה, ויש שם מבוגרים שהעברית שלהם פחות טובה משלי. אחר כך הקרינו סרט על איי.קיו באנגלית

עם תרגום לעברית, אבל אני יודעת רק לקרוא אנגלית, לא לדבר. האם יש קשר בין הבעיות של האנשים לבין מה ששומעים בהרצאות? אולי שבמקום זה יסבירו לנו מה עושים כשילד בא הביתה ושואל למה לא קונים לו דברים שיש לילדים אחרים.

יום ראשון, 18 בדצמבר: כמו קוף שמלמדים אותו מתמטיקה

היום שלחו את אחת הנשים בקבוצה, בת 58, למעלה אדומים, לעבוד במפעל בסרט נע. אבל במפעל אמרו שהיא לא מתאימה. זאת אישה חיוורת, אחת שאם יש רוח היא נופלת. זה מה שהם רוצים שאעשה? הם רוצים שנעבוד 30 שעות בשבוע, אבל אנחנו רק רוצים שיעזבו אותנו בשקט וימשיכו לתת קצבה. אני לא רוצה מכונית יפה או תכשיטים, רק שהכל יישאר כמו שהיה.

11 שנה אני אצל הקשישה, לה לא מפריע שאני לא רואה טוב ולא שומעת טוב. איפה הם ימצאו לי עבודה כזאת? אני לא עצלנית ולא נרקומנית, אבל בגילי מאוד קשה לעשות שינוי. התוכנית הזו נמשכת שנתיים, מה הם רוצים להשיג? ברוסיה ראיתי פעם סרט מצויר על קוף שניסו ללמד אותו מתמטיקה. ככה בדיוק אני מרגישה. רק שאני גם ירדתי שבעה קילו בינתיים.

יום שלישי, 20 בדצמבר: לא מרשים לצאת לשירותים

היום התחילו לכתוב עלי דוחות שאני נעדרת הרבה מההרצאות. ביקשתי ללכת לשירותים והמרצה אמר: "חכי, אנחנו בודקים שמות". אבל אני מבוגרת וצריכה לשירותים. אין כבוד מינימלי? מה, אני בכיתה א'? אחרי זה כאב לי הראש בשיעור, הרגשתי שאני הולכת להתעלף. ביקשתי רשות לצאת, והלכתי לשבת

על כיסא במסדרון. ואז גיליתי שאותו מרצה דיווח עלי שלא באתי בכלל לכיתה. שאלתי אותו, "אבל אם מישהו לא מרגיש טוב?" והוא אמר "אז תביאי אישור מהרופא".

איך אני יכולה להביא אישור מרופא באמצע השיעור? אנחנו בכלל לא יודעים איך קוראים למרצים, רק את השם הפרטי שלהם. ביקשתי מאחד המרצים, "תציג את עצמך, כדי שאכבד אותך". אז מה הוא ענה? הוא אמר לי "אני לא צריך כבוד ממך".

מחדירים מוטיבציה במובטלים

תוכנית "ויסקונסין" היא תוכנית ממשלתית שנועדה להחזיר מובטלים למעגל העבודה ולצמצם את מספר מקבלי הבטחת ההכנסה. היא הועתקה מארצות הברית, ויצאה לדרך בישראל כתוכנית ניסיונית לפני ארבעה חודשים. כ-18,000 אלף בני אדם משתתפים בה (מתוכם כ-5,922 עולים) בארבעה מרכזים, והכוונה היא להרחיבה לכל הארץ בעוד כשנתיים, לאחר שיופקו הלקחים.

במסגרת התוכנית מתחייבת המדינה למשתתפים בה לעשות כל מאמץ למצוא עבורם עבודה, לפחות בשכר מינימום. אם לא תימצא להם עבודה כזאת, הם ימשיכו לקבל השלמת הכנסה תמורת 30 שעות שירות בקהילה בחודש. אם משתתפי התוכנית אינם משתפים פעולה, אינם באים להרצאות ואינם יוצאים לעבודה, נשללת מהם קצבת הבטחת ההכנסה.

ההרצאות, כעשר שעות בשבוע, מהוות רק חלק מהתוכנית, ונמשכות כל עוד המשתתפים לא מצאו עבודה. הן כוללות הכנה לראיונות עבודה, יצירת מוטיבציה במובטלים ויצירת הרגלי עבודה. העבודה המוצעת למשתתפי הקורס בדרך כלל אינה מיועדת לעובדים בעלי הכשרה. למשל עובדי מפעל, ניקיון, וטיפול בקשישים ובמוגבלים. מפעילי התוכנית טוענים שמדובר בהצלחה: מאז התחלתה, לדבריהם, נקלטו כ-2,800 ממשתתפיה (16 אחוז) במקומות עבודה והפסיקו לקבל השלמת הכנסה או דמי אבטלה. קצבתם של 20 אחוז נוספים נשללה, מאחר שסירבו לשתף פעולה. מכיוון שהמדד להצלחה הוא צמצום מעגל נתמכי המדינה ב-35 אחוז, התוכנית, לדבריהם, עשתה את שלה.

התוכנית מעוררת גל מחאות עז בקרב חלק משתתפיה, הטוענים שמדובר בעבודות כפייה, שאין בהן שום תוחלת.