אב ובן יוצאים למסע גמילה. ביקורת ספר

כמה מעשנים אתם מכירים שיקמטו בהחלטיות את הסיגריות אחרי שיקראו מחקר המבטיח שכבר בתוך 24 שעות מהגמילה חושי הטעם והריח שלהם יתחדדו? כמה מהם יחליטו שהם עוברים לקרמבואים אחרי שבפעם המיליון יזרקו אותם בבוז לחדר המדרגות, בשיא החורף, כדי שיצחינו שם? אל תטרחו

לחשב: מחקרים מראים שרק 3%-5% מהנגמלים מצליחים לעבור שנה שלמה בלי סיגריה. מצד שני, כמה מהם יישארו אדישים כשהילד שלהם יבקש לנשום אוויר נקי? 

הספר "המוצץ שלי והמוצץ של אבא - מסע גמילה משפחתי" (הוצאת אסטרולוג), מנסה לפרוט בדיוק על החולשה הזו שלנו. הסיפור נולד מתוך סיטואציה שהיתה בבית המחברת, שלומית מירון: "נחום, בן זוגי, מאוד רצה להפסיק לעשן, ולא כל כך הצליח. בננו, רז, בן 5, החליט שהגיע הזמן להיגמל מהמוצץ". יופי של הקבלה, חשבה מירון, והחליטה לכתוב על זה ספר, המעוטר בצילומים של השניים, שבו מגולל מסע הגמילה המשותף - כל אחד מהמוצץ שלו. שניהם עוברים כברת דרך לא פשוטה, אבל רק אחד מהם מגיע אל קו הסיום.  

לא ברור מה יותר קשה - להיגמל מהרגל של שנים לאחר שקיבלת החלטה רציונלית שקולה (ולא משנה אם היה זה בעקבות סיבה רפואית או שפשוט הגעת להכרה שהמצב אינו יכול להימשך) או לעשות מעשה בגלל שאין לך ברירה, כי היה מי שהחליט בשבילך, בדרך כלל הוא יהיה חזק ממך?

"מאוד קל למבוגר להחליט עבור הילד שזהו, שהוא יפסיק למצוץ מוצץ. פשוט לוקחים לו את המוצץ ודי. בעיניי, זה כמו להכניס מישהו למוסד", פוסקת עדי אדר, האמונה על הצילומים היפיפיים בספר המתעדים את האב ובנו.

אבות הם חזקים, אין מצב שיישברו

אבל מה קורה כשהמבוגר, מצידו, מתבקש לעשות אותו הדבר - להפסיק את ההתמכרות למוצץ שלו? בעצם, בספר הכל מתחיל מאבא, שאומר פתאום: "תגיד גבר קטן, אתה כבר בן ארבע. לא הגיע הזמן שתפסיק עם המוצץ?... הוא ממש נזק לבריאות", הבן מתבלבל: "לא מבין למה אבא אומר לי בדיוק את מה שאמא אמרה לו לפני שנייה, כשהדליק את הסיגריה עם הריח הרע".

האב אינו מחמיץ את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, ומאותגר מהעניין הוא מציע לכרות "הסכם של גברים": "מעכשיו שנינו יחד מפסיקים... מעכשיו שנינו נצטרך להיות מאוד אמיצים". הבן נרגש מהסיטואציה. הוא קצת עצוב בלילה במיטה אבל משתדל להיות בוגר ולהתגבר, לשאוב עידוד מהיד המלטפת של אמא ומדברי המוטיבציה של אבא: "די, די, אני יודע שזה קשה, אבל עוד לילה אחד או שניים ותראה שתתרגל".

לילד קשה, אבל הוא הבטיח. הוא חייב לעמוד במילה שלו, לכבד את ההסכם.

ברור לו - הוא לא מטיל ספק לרגע - שגם אביו נוהג בדיוק כמוהו, שגם לו קשה, אבל הוא לא נכנע ליצר. הוא הרי אבא, אבות הם חזקים, גיבורים, אין מצב שיישברו. גם כשהאב בסיפור מגלה לילד שלא ממש הולך לו, מסתכל לילד בלבן של העיניים ומודה: "אתה הכי בעולם, אני צריך לקחת ממך דוגמה", לילד לא נופל האסימון. הוא לא תופס שהאב נשבר, שהוא מדי פעם מגניב איזו שאכטה.

אבל הוא כן מבחין בכך שאבא עצוב. את זה ילדים, בדומה לססמוגרפים הכי רגישים, לא יפספסו לעולם. "הילד עושה רציונליזציה לתחושות של האב", אומרת מירון, "ומחליט לעזור לאבא 'להיות אמיץ, כמו שהוא באמת'. כי הלא אבא גיבור, רק לא מצליח להתחבר לגבורה שלו". האם הוא יצליח?

ספר ילדים למבוגרים

הספר כתוב מנקודת המבט של הנגמל היותר נחוש, מה שלכאורה ממצב אותו כספר ילדים. למעשה, הוא כתוב בשני רבדים. את האחד יבינו ילדים כסיפור גמילה הדדי ומוצלח. את השני יבינו מבוגרים קצת אחרת. "בעצם, יש כאן פנייה עדינה למעשנים. המעשן כאן אינו מוצג כמישהו רדוף, כמו שאנו נוהגים להתייחס היום למעשנים, אלא כאדם עם חולשות, כאבא טוב שמוכן להודות בטעויות שלו ושחש מובך אל מול ההצלחה של הילד בעוד הוא אינו מצליח למלא את חלקו בהסכם", מסבירה מירון.

זה אינו ספר ילדים קלאסי, היא אומרת, משום שבעצם קהל היעד שלו הוא מעשנים. "אנחנו אומרים למעשנים - או.קיי, אנחנו מבינים שמדובר בצורך אוראלי בסיסי וראשוני, שיש כאן משהו מנחם שאתם מעוניינים להיאחז בו, אבל עליכם להניח לילדים לעזור לכם לעזור לעצמכם, הנה תראו, הם מוכנים לעשות זאת גם אם יסתכנו בכך שתכעסו עליהם". 

זהו ספר מקסים על יחסים בין הורים לילדיהם, על האופן שבו הילדים שלנו מביטים בנו, ואולי גם על מה שהם רואים משם, מה שבמקרים רבים נסתר מעינינו.