נגועים

עם כל הכבוד ל"כישרון טבעי", "חוכמת משחק", אפילו "ידיים טובות" - אם יש בכדורסל תכונה שבאמת קשה להגדיר, זאת ההיא שמכונה "טאץ'". אבל כמה שקשה לסכם אותה, ככה קשה לטעות בה.

עניין חמקמק, הטאץ'. הוא קשור לקליעה, נוגע לכדרור, מתחבר לראיית משחק, מעניק השראה למסירה, מלווה את תנועתם של שחקנים בלי כדור ומהווה חלק קריטי ביכולת להריח את המשחק ולהרגיש אותו דרך נקבוביות העור. לא לומדים עליו בקורס למאמנים; לא מזכירים אותו בפסקי זמן; הוא לא חלק ממערך קבוצתי. מהבחינה הזאת, הטאץ' נתפס כאבקת קסמים שפיה קטנה מפזרת בלילה מעל תינוקות שעתידים לגדול לכוכבי כדורסל. או שהיא עברה אצלך, או שלא. אולי תהיה כדורסלן טוב, אפילו כוכב, אבל טאץ' - הדבר הזה שמצליח להביא את אוהב הספורט שכבר ראה הכל לאורגזמות של הנאה - לא יהיה לך.

באופן אישי אני לא לגמרי בטוח אם אכן מדובר במתת אל או ביכולת שאפשר לפתח, אבל לזה עוד נגיע. כרגע בואו ננסה רק להבין מה זה בכלל הטאץ' הזה.

השמן עם האצבע

דבר אחד בטוח: מה שזה לא יהיה, ארווידאס סאבוניס מכיר את זה טוב. הגוף הענקי והכבד שלו ייצר כמה ממהלכי הקואורדינציה המדהימים ביותר בעולם. במקום שבו הרי-אדם מסדר הגודל שלו מתקשים באחיזת כדור, במסירה נכונה, במגוון סגנונות זריקה לסל, בקליעה מכל הטווחים ואפילו בריצה בקו ישר, סאבוניס הראה עוצמות בלתי רגילות של טאץ' מולד ונדיר. הוא מסר כדורים מעבר לגב, מעל ראש היריב, מתחת לידיים ובין הרגליים, וכל זה בלי לעקוב במבט אחרי מעוף הכדור - שהגיע תמיד ליעד הנכון. איך הגיע? עניין של טאץ'.

אבל הטאץ' לא הולך רק עם השחקנים הטובים בעולם. וכמו שהיעדרו לא הופך אותך בהכרח לשחקן רע, ככה הוא לא מבטיח לך הרבה בפני עצמו. זה רק הציפוי על העוגה, הערך המוסף של כישרון וראיית משחק ומושגים אחרים שהוזכרו לעיל, לא משהו שבא במקומם. לכן יש כל כך הרבה שחקנים עם מגע קסם אמיתי, שהקריירה שלהם מעולם לא המריאה לגבהים המצופים. קוראים לזה שחקנים מבוזבזים.

מסוף שנות ה-80 ועד אמצע ה-90 שיחק פה קורן אמישה. גארד איטי, כבד, אפילו שמנמן, שם קצוץ על הגנה, שחצן. למרות כל המגרעות, היה נדמה שכל ההתנהלות הזאת מטרתה לצעוק "יש לי את זה". ולמרות כל המגבלות, היו דקות שבהן נראה שאמישה צודק, כאילו ירד למגרש משמיים. עד כדי כך.

האצבעות של אמישה הפיקו אושר לא מוסבר, כמו כדורגלן שמוסר כדור על פני 60 מטר ומגיע בדיוק לנקודה שאליה כיוון. לא היה בארץ מי שביצע טוב ממנו את הפינגר-רול הקלאסי בכניסה לסל כשהוא ניצב מול גבוהים; אמישה הקשית את הכדור בתנועת אצבעות מדויקת, תמיד בהתאם לגובה שאליו ניתר היריב שניסה לחסום אותו. הוא שחרר את הכדור, וזה התרומם מעל יער הידיים שצמח מולו במטרה לקטוע את מסלול התעופה. וכן, הכדור תמיד נחת פנימה בצורה מושלמת. אחר כך הוא נפצע, והקריירה - כן טאץ', לא טאץ' - פשוט התחרבנה לו.

אם אמישה הוא נער הפוסטר של בעלי הטאץ' המבוזבים, ולאדה דיבאץ' הוא ההפך הגמור: שחקן עצום, אחד הסנטרים האינטליגנטיים של הכדורסל האירופי בכל הזמנים - שלא מזהה אצל עצמו שום כישרון או מגע מיוחד. האיש הזה, שעשה קריירת אן.בי.איי נהדרת (ולמען הסר ספק, אפילו שם לא נמצאו לו מתחרים רבים בכל הקשור להבנת משחק ולהפגנת פעלולי קואורדינציה מרהיבים, המלווים ונתמכים בגימור טאץ' מושלם), טוען בכלל ש"החלק העיקרי ביכולת ההתקפית שלי בנוי על ניסיון". לא כישרון, לא מגע קסם ולא נעליים.

"בגיל 30 אני יודע לעשות דברים על המגרש טוב יותר מאשר כשהייתי בן 20", אמר דיבאץ' ב-1995 לירחון כדורסל ביוגוסלביה, כשכבר היה כוכב אן.בי.איי מוכר. "לכן אני יוצא נגד ההערכות שלפיהן יש יכולות מולדות שאי אפשר לפתח, כי הן סוג של מתת אל. אני לא מאמין בזה". אמר - ושלל במכה אחת את כל תיאוריית הפיה.

"אני בחור גבוה מאוד, מגושם, לא מהיר ועצל באופיי", המשיך דיבאץ'. "לכאורה יש מגבלות שמונעות ממני להיות שחקן כדורסל מהדרג המוביל. מצד שני תמיד היו לי הבנת משחק טובה באופן בסיסי, זרועות זריזות יחסית ויכולת להעריך מראש מה תהיה הפעולה הבאה שתתרחש על המגרש. בשלב מסוים

, ולעזוב בצד את אלה שאין לי".

עד כאן רות? יופי, אז עכשיו תקשיבו טוב. כי אם בכל זאת אפשר ללמוד טאץ', דיבאץ' הוא האיש שעשה את זה.

דה נוז נוז

בערך בגיל 24, כששיחק בלוס אנג'לס לייקרס, החל דיבאץ' לחיות כדורסל כפי שלא חי אותו מעולם. עד אז הוא היה שחקן טוב, בן למסורת ההצטיינות היוגוסלבית, אבל מספר החלטות שקיבל הפכו אותו לשחקן טוב בהרבה, כשהשורה התחתונה - לא נגעתי - היא שלו: "אחרי שעליתי על התובנה החדשה שלי הרגשתי לראשונה בחיי שאני שחקן אחר. שחקן עם טאץ' שמבחינים בטביעת האצבע שלו בכל משחק שבו הוא משתתף. לא הייתי כזה קודם".

המהפך כלל צעדים שכל אחד מסוגל ליישם. דיבאץ' החל לתופף בכל עשר אצבעות ידיו לאורך כל היום, בכל מקום, בתור לרופא השיניים, בקולנוע, על שולחן המטבח. כשהתעייף הרשה לעצמו הפסקה בת שעתיים לכל היותר. הוא נרשם לקורס הקלדה עיוורת, ואחרי שרכש את המיומנויות הבסיסיות ישב שעה ביום מול המחשב בבית והקליד כמו התשובה היוגוסלבית לג'יימס ג'ויס.

האימונים הפכו את האצבעות של דיבאץ' למהירות, גמישות וזריזות ברמות שלא הכרנו. השימוש בשתי ידיים (ולא כמו רוב הכדורסלנים, אחת אקטיבית ואחת פסיבית) הפך לכלי אופייני לו. הוא מתאר היכרות חדשה לגמרי עם הכדור מאותו רגע והלאה; לדבריו, הוא למד למצוא פינות שלא הכיר בחפץ העגול הזה ופיתח אחיזות שונות בזוויות מוזרות שלא ניסה בעבר. והוא באמת הפך לשחקן שונה - אחד הקבוצתיים ביותר באן.בי.איי, וכזה שהרבה מאוד קלעים חופשיים ופנויים לזריקה נהנו מהיכולות שלו.

דיבאץ' בילה חצי שעה בכל לילה לפני השינה בעיניים עצומות, בתיאור של מהלכי כדור קבוצתיים בהתקפה ובהגנה. הוא צייר לעצמו ריטואל קבוע שבו החמישייה של הקבוצה שלו, והוא בתוכה, תוקפת על פי התרגילים שהנהיג מאמן הקבוצה. הכדור נע ימינה ושמאלה בדמיונו ובמחשבותיו, ודיבאץ' בנה לעצמו את כל האפשרויות: מה קורה אם הוא נע ימינה, מה צפוי לקרות אם ינוע שמאלה, איך להגיב לתנועות חיתוך של שחקני יריב, ואיך אפשר לבנות גירסאות חדשות לתרגיל אם העסק נתקע ונקרא היטב בידי ההגנה שממול.

קרוב לשנתיים נהג כך בכל מקום, בכל מיטה ובכל מצב רוח, גם אחרי הסיגריה המרגיעה של הסקס. ואחרי שנתיים - הפסיק. "כבר לא הייתי צריך את זה", הסביר דיבאץ'. "הפכתי לשחקן הרבה יותר טוב. הצלחתי לפתח לעצמי 'אף למשחק'".

אף למשחק, כמו טאץ', הוא מושג שאינו ויזואלי בהכרח. דאנק רועש ומהדהד של מייסיאו באסטון תמיד יסחט שאגות התפעלות ביציעים. דאנק כזה הוא קונצנזוס, מצרך להמונים. אבל מניעת סל מצד השומר במתפרצת של שלושה על אחד, תוך התבססות על קריאה נכונה של שפת גוף המתקיף, עשויה להיות מרשימה יותר. זאת פעולה של יחידי סגולה. ומי שמצליח להבחין בייחוד, בקושי ובנדירות שלה, סוחט מעצמו הנאה שקשורה לרובד אחר לגמרי - רמה שבה הכדורסל פשוט נעלה יותר.

כדי להפוך לשחקן אמיתי, אמר לי פעם אחד ממאמני, בימים שעוד הייתי פוטנציאל לא ממומש, תצטרך לדעת ללכת לאורך מגרש שלם תוך כדי כדרור בין הרגליים. הלוך עם הפנים קדימה, וחזור עם הגב לסל. בלי להפסיק, בלי להתבלבל ובשליטה מלאה על הכדור. אם תדע לעשות את זה, תהיה שחקן. אחרי תרגול (בסדר, הרבה תרגול), הצלחתי.

בדיעבד אני חושב שהמאמן התכוון לומר משהו יותר משמעותי. שמי שיוכל לבצע את הטריק הזה - שדורש תיאום מושלם בין ידיים, רגליים, חושים והתמצאות מרשימה במגרש בכל תנאי ובכל מצב - יקנה לעצמו רגש למשחק. אחד כזה יידע להרכיב לעצמו בסיס לעמידה בלחצים, תוך ידיעה מדויקת של מיקומו ביחס לשחקנים ולסלים במגרש בכל רגע נתון, ובלי לטעות ולאבד את הראש. נשמע מסובך? אולי, אבל גם מאוד פשוט.

שחקנים עם רגש למשחק לעולם לא יאבדו כדור סתם כי הם לא שמו לב שמישהו התגנב להם מאחורי הגב; הם לעולם לא יצטרכו להציץ לפרקט לפני זריקה לסל כדי לבדוק אם הם עומדים מאחורי קו השלוש, לפניו או מה; הם לא ייתפסו חונים בצבע למשך שלוש שניות בהתקפה ויענישו את הקבוצה שלהם באיבוד כדור; הם לא יחדרו אל הצבע לפני זריקת העונשין של היריב ויעניקו לו הזדמנות נוספת אם החטיא. למה? כי השעון הפנימי אף פעם לא מטעה אותם. פשוט ככה.

אלה לא שחקנים רגילים. המשחק לא מתבצע מבחינתם רק על פלטפורמה אחת. לכל בעיה שמתפתחת הם מוצאים יותר מפתרון אחד. לכל סיטואציה יש להם שני רעיונות המשך. הם יכולים לעשות גם וגם וגם וגם, ולא רק את זה ואת זה. לכן הם מסיימים משחקים כשהם סחוטים מנטלית יותר מכל שחקן ממוצע. המוח שלהם פשוט עובד על טורבו.

מקרה קטש

באופן אירוני, שחקנים עם טאץ' יוצא דופן תלויים לפעמים בשחקנים שלצידם יותר מאשר בעצמם. להבדיל מסקורר ממוצע, שחושב 90 אחוז מהזמן על הזריקה הבאה שלו, הם חושבים על מסירה ושיתוף האחרים לפני מחשבות על טובתם האישית. זה יכול להוביל לתוצאות נפלאות כמו במקרה של שאראס ומכבי תל אביב - או לבלבול ולחוסר תיאום כמו במקרה של סולומון ומכבי, לפחות בחודשיים הראשונים שלו כאן.

אם כבר מדברים על הכללות, אז בדרך כלל אפשר למצוא את הטאץ' ואת האף למשחק אצל שחקנים נחותים פיזית יותר מאשר אצל כוכבים אתלטיים. זה גם אחד ההסברים לשיפור המתמיד ביכולת של שחקני ונבחרות שאר העולם מול הכדורסל האמריקאי. זאת לא רק יכולת הקליעה מבחוץ של האירופי לעומת האמריקאי, זה לא רק הדחף לכדורסל קבוצתי וחכם יותר שמניע את הבחור משאר העולם יותר מאשר האמריקאי: זאת בעיקר ההקפדה על היכולת לשכלל תכונות ולפתח את הטעון פיתוח. זאת בעיקר ההזדהות עם דרך החיים כאנדרדוג (נמוך וצנום, או גבוה וכבד) שהביאה לחידוד הבדלי הבסיס בין כל מי שהוא לא שחקן קפיץ מהאן.בי.איי לעומת אלה שכן. ובעקבות כך, גם לצמצום הפערים.

עודד קטש ודורון שפר לא היו קפיצי אן.בי.איי, אפילו לא התקרבו, אבל היה להם ייחוד. קטש היה פריק אובססיבי בכל הקשור לכדור, מסוג הילדים שגם את זמן הנסיעה ברכב המשפחתי מבלים במושב האחורי בסיבוב כדור על האצבע ונפרדים ממנו רק בגלל ברקס פתאומי. אני משוכנע שקטש יכול להתחרות בכל פסנתרן בזריזות ובגמישות אצבעות או לפחות להיות אלוף הארץ בדוק - כזה שלא פוסל בכלל ושום מקל לא זז אצלו. עדין ומדויק.

קטש סחב איתו אלמנטים של ילדות עד לבגרות והביא אותה גם למכבי תל אביב. בתקופתו בקבוצה העבירו השחקנים את זמנם בהמתנה למטוס בשדות תעופה אירופיים במשחק המיתולוגי "קרוב לקיר". המטבע של קטש תמיד ניצח, תמיד היה קרוב יותר. הטאץ' שלו - פשוטו כמשמעו במקרה הזה - היה רך להפליא. אצבע אלוהים.

דורון שפר מצידו לא הצליח להתפתל כמו קטש בדרך לסל, אבל חיפה על היעדר גמישות בניתוח נכון של פעולות. הוא הגארד האירופי החוסם הטוב ביותר שראיתי; האף שלו למשחק - ולא גמישות או אתלטיות - עזרו לו לחסום בתזמון אדיר זריקות של קלעים מיומנים מחוץ לקשת, כשהוא נמצא במרחק של מטר וחצי מהם לפחות. הוא גם אחד הגדולים בכל מה שקשור למשחק של נמוך בגבו לסל. על הבסיס הזה, ולצד יכולת מקבילה יוצאת מהכלל של ברד ליף, זכתה הפועל גליל עליון באליפות המדוברת והיחידה שלה אי פעם. שפר הריח, קלט וראה מראש כל פעולה על המגרש. לכן, גם אם זה נשמע כמו משהו אחר שבדרך כלל אומרים עליו, הייתי רוצה לבדוק מה יש לו במוח שאין לאחרים.

היד והאליהו

בשנתיים וחצי האחרונות צומח כאן ליאור אליהו, שהכדורסל שלו צועק בקולי קולות. כל כך חזק הוא צועק, שסקאוטים מהאן.בי.איי שמעו והתחילו להגיע עד כפר בלום. מה צועק הכדורסל של אליהו? קודם כל מספרים מדהימים. אף שחקן ישראלי בגילו לא העמיד ממוצעי נקודות, ריבאונדים ואחוזי קליעה כל כך טובים במסגרת אירופית, גם אם זאת לא הרמה הכי גבוהה ביבשת. אבל מספרים הם לא העניין.

כולם יודעים, רואים ומרגישים ששילוב כזה של גוף אתלטי, גובה, ניתור עצום, כף יד אדירה, זרועות ארוכות, טאץ' ואף למשחק בבחור כל כך צעיר, עוד לא היה בישראל. ומכאן המהומה והרעש. יש לאליהו בן ה-20 את הערכים המוספים שהסקאוטים מחפשים. ולכן הוא עשוי להיות האחד.

אליהו מראה סימנים שיש רק לשחקנים עם גישה נכונה. הוא יודע להשתמש בלוח הסל מכל זווית בטווח של שניים-שלושה מטרים; הוא מתמצא מצוין בצבע; הצעדים הארוכים שלו מעניקים לו יתרון על כל שומר כמעט, בכדרור מבחוץ פנימה; הוא פנתרי, הוא מהיר, והכדור נראה כמו תפוז ביד שלו, יד אליהו. והוא יודע בדיוק איך לטפל בו.

הדרך שלו אל העננים עוד ארוכה. הוא עדיין רך ולא משקיע בהגנה חצי מתשומת הלב שהוא משקיע בהתקפה. הוא איטי מדי בשחרור הכדור בזריקה משלוש וצריך להשתפר בעוד כמה דברים. אבל ליאור אליהו ניחן בטאץ' הנכון ובאף למשחק. לא כאלה שנחשבים למתת אל, גם לא מלוטשים או בעלי גימור גבוה בשלב זה, אבל הבסיס קיים.

אם להאמין בכל זאת לטענה של ולאדה דיבאץ' שהפיה הטובה היא רק אגדה ואפשר לפתח גם תכונות בלתי נראות, כדאי לאליהו לקחת ממנו שיעור בנושא "כך תתפוס את עצמך בידיים ותהפוך לכוכב". לדיבאץ' זה עזר להפוך לשחקן רבגוני יותר; את אליהו זה יביא בסערה השמיימה.