אי אם א לוזר בייבי
"ניצבים" ממשיכה את המסורת של "המשרד" ו"הקאמבק" ומגישה לכם עולם מריר וציני. והפעם: האנשים הקטנים בהוליווד מרימים את הראש. או יותר נכון - מורידים אותו
אחרי שדיוויד ברנט מיצה את הגלגול המשרדי שלו, הוא החליט להפוך לשחקן, וכך נולדה "ניצבים", ששודרה אמש (ד') ביס פלוס. אם אתם גרופיז של "המשרד", בטח תאמצו את הקונספט הזה בשתי ידיים, אבל אנחנו כאן כדי להחזיק את הסוסים שלכם: מה לעשות ש"ניצבים" היא הגרסה המרוככת של "המשרד". זוהי שעתם היפה של צופים שצרכו את הסדרה ההיא עם יד על הבטן, מכווצים מעוויתות מתחלפות של גיחוך וצרבת. הפעם הם יוכלו ליהנות ממנת הריקי ג'רווייס שלהם מבלי לנוע בחוסר נוחות בכורסא.
"המשרד" היתה, עבור חלקנו לפחות, מעין אולקוס קטן, וברנט, בחוסר הרגישות האופייני לו, עמד והשליך פלפלים חריפים אל הקיבה החרוכה שלנו. מכירים את התחושה הזאת? מישהו מולכם עושה מעצמו צחוק והוא האחרון לדעת. אם אתה במקרה צופה רגיש וחלוש קיבה, כמו הבחורה שמתחבאת מאחורי המקלדת הזאת, אין לך ברירה אלא להרגיש קצת אשם ומאוד נבוך בשביל האיש הזה.
ליסה קודרו ב"הקאמבק" היתה כזאת. היא הביאה את הוליווד המרירה, עם המסכות, השקרים והחיים במירוץ על הליכון השואוביז האמריקני. לצערה של קודרו, "הקאמבק" רכבה על אותו שטיק במשך שמונה פרקים, שחקה את הדמות הראשית והמאיסה אותה על הצופים טרם זמנה. גם "הפמליה" טיפלה באותו תחום חמקמק וכפוי טובה. היא הצליחה לספר סיפור, אבל נעדרה ממנו המרירות שמביאה איתה הממלכה הבריטית, זו שמאיצה את הסיטואציות עד לרמת האבסורד. "ניצבים" הצליחה ללכד את הניואנסים משתי הסדרות, והביאה 4.6 מליון איש לצפות בפרק הראשון של הסדרה שהוקרן ב-BBC בבריטניה.
תהום של לוזרים
אנדי מילמן הוא לא ניצב, הוא "Back Ground Artist". וגם את זה הוא עושה רק כהשלמת הכנסה. הוא לא החרק המדושן מ"המשרד", אבל הוא מונע על-ידי אותם דחפים, בעיקר חיבה עזה ובלתי נשלטת לכוח ולפרסום. אין בו הערצה למגה סטארים, שמוגחכים פה ממילא, הוא פשוט רוצה לנשום את אוויר הפסגות של הסלבריטאות. אין לו בעיה לקרוא לסטילר "חנון" ולהודיע לו שהסרטים שלו לא מצחיקים, כשברור לו שהוא כבר עם רגל אחת מחוץ לסט. אבל כשנדרשת חנופה, אנדי לא בוחל בדבר. הוא לא מהסס להציג את עצמו כצופה נלהב של קולנוע יפני כדי לקבל שורה בתסריט, או להעמיד פנים שהוא קתולי דקה אחרי שהכריז שהוא אתאיסט, רק כדי להכניס למיטה את אחת הניצבות על הסט.
ואנדי לא לבד. הוא מתנייד בין הסטים עם מגי (אשלי ג'נסן), הפרטנרית שלו לניצבות, ויחד הם כובשים פסגות חדשות של התרפסות וחוסר טאקט. מגי בעיקר מנצלת את הג'וב כדי להכיר בחורים חדשים ולצאת אתם לכמה דקות, ושניהם, אנדי ומגי, מובלים אל סצנות סיינפלדיות בעליל, כמו הפעם ההיא בה מגי מתחילה עם בחור במסיבה ומתכוונת ללכת איתו הביתה עד שהיא מגלה שרגל אחת שלו קצרה מהשניה, ומחפשת נתיב מילוט החוצה. היא לא מוצאת, גם אנדי לא, וכל אחד מהם גורר בתורו את השני אל תהום של לוזריות חסרת טאקט. הפעם הנפילה מרוככת על-ידי סצנות קומיות ובלתי מזיקות, במקום הסלעים מרסקי העצמות שהמתינו לברנט. מי שבכל זאת מתגעגע לימי המהדקים והניירת, ישמח לגלות בפרק השלישי את סטפן מרצ'ני, השותף של ג'רווייס ל"משרד", שמגלם פה את הסוכן האדיוט של אנדי מילמן.
הבונוס בגלגול הנוכחי של ג'רוויייס הוא השחקנים האורחים, שמגלמים כביכול את עצמם, אבל נשארים נאמנים למסורת הירידות העצמיות דוגמת קירסטי אלי, שצברה פופולריות לאחרונה. מדגמנים אותה כאן בין היתר בן סטילר, שמביים סרט על האסון בבוסניה, אבל לא מצליח להפסיק לספור את הכרטיסים שמכר "Meet The Fockers" בשבוע הראשון לעלייתו למסכים, או קייט וינסלט שמגלמת נזירה בשואה. וינסלט מודיעה שהסיבה היחידה שהסכימה להשתתף בסרט היא בגלל שזו הדרך הבטוחה לזכות באוסקר ("אחרת למה עדיין עושים סרטים על השואה? הבנו את העניין. זה היה רע, בואו נמשיך הלאה"), ואחר כך מדגימה למגי איך ללכלך את הפה בסקס טלפוני. הטריק הזה החזיק ששה פרקים בעונה הראשונה, ומיטב המוחות כבר עובדים על השניה. מקום מצוין להתחיל לצרוך בו את ג'רווייס אם אתם חדשים בשכונה, מקום מצוין לרבוץ בו כדי לנוח מ"המשרד", ולקחת נשימה עמוקה עד להתכווצות הבאה.
