ויגש: אי-אפשר לחיות בהכחשה לנצח

ביצירת המופת "אי.טי", הטוב הבסיסי של החייזר הידידותי מתבטא במחויבתו "לצלצל הביתה". יוסף הוא הבן המועדף על אביו יעקב. אין לנו שום סיבה להניח שהם אינם אוהבים איש את רעהו. אך עדיין, כאשר יוסף מגיע לעמדה בכירה ומשפיעה במצרים, הוא שוכח לעשות דבר מהותי - הוא לא מתקשר הביתה. ברור, לפי ספר בראשית, שהתנועה והתקשורת בין כנען ומצרים היו אפשריים בהחלט. יוסף הפך למשנה למלך. מדוע אין הוא מוציא משלחת לספר ליעקב אביו המודאג שהוא חי והכל כשורה? ברצוני להציע גישה השונה בתכלית מזו הקלאסית של פרשני המקרא, אשר רואים ביוסף במצרים את יוסף הצדיק, הנכסף לאביו ואלוהיו.

על פניו, נראה שהסיבה שבגללה יוסף אינו יוצר קשר עם ביתו היא שאין לו בעצם כל עניין לעשות כן. ליוסף אין שום רצון

לראות אי-פעם את אביו או אחיו. הבה נחשוב לרגע. אביו נותן לו כתונת פסים, ויוצר מתח וקנאה בינו לבין אחיו. אף שהוא מודע למתיחות שגרם, שולח יעקב את בנו לפגוש את שאר האחים בשדה. כיצד יכול היה להיות כה עיוור למציאות? האם לא הבין מה יקרה לו? במובן מסוים, יש ליוסף את כל ההצדקה להאשים את אביו בכל שאירע; אולי אף האמין שחבר לאחיו במעשה חטיפתו ומכירתו למצרים. אחרת, מדוע התעקש על לכתו לשדה, מדוע לא בא לחפשו במצרים? כבעל מעמד רב-עוצמה בארץ כנען, כיצד זה ויתר על בנו האהוב מהר כל-כך?

על פי הבנה זו, יוסף לא יוצר קשר משום שכנען אינה עוד ביתו. אין לו עוד תועלת באביו או באלוהי אבותיו. הוא רוצה לשכוח את שניהם ואת הטראומה שהם מזכירים לו. בניגוד לבני עמו שגלו למצרים, הוא נטמע והפך את מצרים לביתו. את בגדיו החליף - "וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צווארו" (בראשית מ"א, מ"ג), את שמו שינה - "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (שם מ"א, מ"ה) ואת שפתו שינה - "כי המליץ בינותם" (שם מ"ב, כ"ב). הוא נושא אשה מצרית, וגם השמות שהעניק לילדיו מעידים על הסתגלותו לארץ מצרים כביתו החדש: מנשה, שמשמעותו לשכוח - "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (שם מ"א, נ"א); ואפרים, שמשמעותו שגשוג - "כי הפרני אלהים בארץ עניי" (שם מ"א, נ"ב). משה, להבדיל, עת חי במצרים, כינה את ילדיו גרשום - "גר הייתי בארץ נכריה" ואליעזר - "כי אלהי אבי בעזרי". הוא חיפש את הקשר את אבותיו, בעוד שיוסף ראה עצמו כיתום בזמן, מבקש להתנתק באופן קיצוני מעברו. 

אם כן, האנשים האחרונים בעולם שיוסף רצה לראות הם אחיו. וכך, ביום בהיר אחד, מי אם לא הם - הבנים של הצ'יף הכנעני יעקב - מבקשים לקנות דגן ממצרים. כל זעמו של יוסף עולה על פני השטח, אך הוא עוצר בעצמו. הוא אפילו לא רוצה לשנוא את אחיו. הוא פשוט לא רוצה שום קשר עימם. האינטרס היחיד שלו בהכרתם הוא לתחמן אותם להביא אליו את בנימין, אחיו הצעיר, הבן היחידי הנוסף של אמו רחל. בתחילה אין ליוסף כל כוונה לחשוף את זהותו בפני אחיו. אך ככל שהוא נחשף אליהם בהדרגה, כך מתרחש במקביל תהליך של שינוי בתוך נפשו. הביטוי החיצוני הראשון לרגשותיו הוא דמעותיו, כאשר בפעם הראשונה הם מדברים עליו בלשון רחמים והבעת חרטה - "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה עלינו הצרה הזאת" (שם מ"ב, כ"א). ומוסיף ראובן: "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (שם מ"ב, כ"ב). ברגע זה מוצף יוסף ברגשות שבקושי הכיר.

הבכי השלישי

הטקסט אומר: "ויסב מעליהם ויבך". סצינה דומה לזו מתרחשת כאשר יוסף מתאחד לראשונה את בנימין: "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה". הוא רצה לבכות; הוא פרש לחדרו ובכה שם. כאן בשנית - בניגוד לרצונו - מתעורר יוסף לרגשות נשכחים. הוא לחלוטין לא מסוגל לשלוט בעצמו. הוא למעשה בורח מהפגישה לחדרו, שם הוא בוכה. בסופו של דבר, נעתר יוסף לתחינה הדרמטית של אחיו יהודה בעבור בנימין. בנימין, בנה של רחל, בנו המועדף של יעקב, כפי שהוא היה בתחילה. ויוסף מדמיין כיצד היו נראים חייו, אילו היה יהודה מסוגל להביע את אותה נאמנות ואהבה כלפיו. ובעוד הוא מקשיב לדברי יהודה, משהו מתרחש בתוכו. אולי עוד לא מאוחר. אולי כלל אינו מצרי. או אז הוא פורץ בבכי בשלישית ומתוודה: "אני יוסף".

אנו מבינים את ההלם וההפתעה של יוסף בשמיעתו את אחיו מצהירים על חרטתם. אנו מבינים את הפתעתו בפגישתו

הראשונה עם בנימין. אולם מה פשר ההפתעה המרגשת אותו עד דמעות בסיפור השלישי? לא צריך לחפש את הפתעתו במפגש עם האחים שלו; גם לא בנאומו המרגש של יהודה. בקריאה פשוטה נראה על פניו, שיוסף חושף עצמו בפני אחיו. בקריאה מדוקדקת יותר ניתן להבחין שיוסף לא מדבר לאחיו, אלא לעצמו - "אני יוסף". חשבתי שאני כבר לא יוסף. חשבתי שאני צפנת פענח. חשבתי שבחירתי האישית בשכחה הייתה מועילה. אני לא זוכר אף אחד בשם יוסף. וכל זה אינו נכון.

לא ניתן לחיות בהכחשה לגבי זהותך האישית. יוסף אינו היסטוריה, זו מהותו הבסיסית. כאשר אנו בורחים מהזהות השורשית שלנו, היא מצליחה בדרך-כלל למצוא אותנו בנקודה הרחוקה ביותר מנקודת המוצא, זו שממנה התחלנו לברוח. הקסם של היקום טמון בכך שכאשר אנו בורחים מעצמנו, אנו גם בורחים אל עצמנו. "ממך אליך אברח". הפתעתו הגדולה של יוסף היא בכך שהוא לא צפנת פענח. הוא יוסף. הוא עדיין בנו של אביו ואח של אחיו. הוא היה, ישנו ותמיד יישאר יוסף. זה הזמן להניח להכחשה ולאמץ מחדש את גורלו. ויוסף הוא אנחנו ואנחנו הוא.