תזונאית: משטר תזונה קפדני יוצר ילדים לא בריאים

פעם, לפני הרבה שנים, הורינו, מתוך אמונה ורצון טוב לחנך אותנו לאכול בריא ולשמור על גופנו, היו חוזרים ואומרים מדי יום: "שבו עד שתסיימו את כל הירקות מהצלחת", או "תאכלו את כל הברוקולי שלכם, אחרת לא תקבלו קינוח". ואני חושבת שאת המשפט הבא כל אחד מאיתנו שמע לפחות פעם אחת במהלך חייו: "אתם חייבים לסיים את כל האוכל שבצלחת, יש ילדים באפריקה שגוועים ברעב". נדמה היה להורינו שהם מתפתחים בתפיסת עולמם החינוכית ושהם מחנכים אותנו טוב יותר, כי הם קשובים לנו, לצרכינו.

אנחנו, כהורים, נהגנו כמותם. כאילו אצלנו הידע, והחוכמה, ועלינו להקנות אותם לילדינו, אחרת הם יגדלו למבוגרים לא בריאים. כך נכנסו החוקים הביתה. אנחנו אומרים לילדינו מתי לקום, מתי לאכול, כמה לאכול, מתי לצחצח שיניים, כמה זמן להקדיש לארוחת הבוקר, כמה זמן מותר לצפות בטלוויזיה. יום ממוצע בחייו של ילד ישראלי הוא לוח זמנים צפוף ומוכתב, הקובע עבורו מה, מתי, כמה ואיך.

זה מתחיל מינקות. כל אם צעירה מתוכנתת שעליה להאכיל את תינוקה כל ארבע שעות, יודעת שחשוב שילדה ישכב לישון בשעות קבועות, שאסור שישן במיטת ההורים, ורשימת החוקים ארוכה-ארוכה. אבל אם נפשפש בהיסטוריה נגלה שאף הורה לא "ניצח" בקרב על האוכל עם ילדו. יתרה מזאת, מה שהיה אמור להיות הליך טבעי בחיינו, הפך עם השנים לעיסוק אובססיבי, חולה, המנהל חיים שלמים.

מיתוסים של תזונת ילדים

בואו נציץ בכמה מיתוסים, המכתיבים לנו בדרך זו או אחרת את ההתנהלות שלנו בנושא האכילה של ילדינו.

• מיתוס מספר 1: אנחנו, כהורים, צריכים להצר את צעדי ילדינו ולפקוח עין באופן תמידי על מה הם אוכלים, כמה ומתי, שמא יאכלו הרבה מדי או מעט מדי.
  

האם ייתכן שהילדים יודעים באופן טבעי מרגע שנולדו כמה הם צריכים לאכול, מתי ואיך? הרי תינוק מודיע לנו בדרכו כשהוא רעב וגם כשהוא שבע. אולי אם רק היינו משחררים ומרפים, הילד היה מצליח לנווט את עצמו באופן בריא לו, מתוך הקשבה לקודים הטבעיים המצויים בתוכו? כי בפועל, לכל ילד יש צרכים שונים, תאוות שונות וכמות קלוריות יומית שונה לה הוא זקוק כדי לגדול ולהתפתח.

כשמאפשרים לילדים לבחור, הם יוצרים את האיזון הזה מתוכם. אבל כאשר ילד מנוהל בבית מתוך חוקים של מותר ואסור, הרי שבימי ההולדת או בכל מצב בו הוא חש חופש זמני מפיקוח, הוא מיד יפתח התנהגויות מפצות ויאכל כדי להשלים את החסר. לא מתוך רעב וצורך אמיתי, אלא מתוך החסך. הורים המנהלים את חיי ילדיהם מתוך אותם חוקים של מותר ואסור, לא מאפשרים לילדיהם לפקח על אכילתם וליצור מאזן קלורי שמנוהל באופן אותנטי מתוך תחושות הרעב והשובע האמיתיות.

• מיתוס מספר 2: אנחנו, כהורים, חייבים לתת לילדינו אוכל בריא ולמנוע מהם אוכל שנחשב לא בריא.
  

ילדים אוכלים מזון לא בריא כי הם מרגישים שהוא בריא עבורם או טוב עבורם. הם אוכלים אותו כיוון שהוא טעים להם. אבל כשאנחנו אומרים להם, למשל, שעוגת השוקולד היא דבר רע, מיד הם מתחילים לחוש אשמה ובושה על כך שרצו לאכול אותה. הם מיד חשים קונפליקט פנימי בין הקודים הטבעיים שלהם לאוכל, לבין החוקים והאיסורים שהצבנו מולם, מה שמעורר אצלם מצוקה פנימית.

או, לחלופין, הילד שומע בבית-הספר שפיצה זה רע. בהגיעו הביתה, אמא מציעה שכארוחת ערב הם יזמינו הביתה פיצה. מה הילד חש? אמא מציעה לו משהו רע? מה זה בעצם אומר על האוכל? מה זה אומר על אמא? איך אוכל יכול להיות רע או טוב? האם יש לו ערך? הילד חש מבולבל. ושוב עולה האבסורד. הילדים שלנו ייטו לאכול דווקא את המאכלים שלכאורה אסורים, הרבה יותר מאשר את המאכלים שלכאורה לגיטימיים.

האם ייתכן שהגבלת המזונות מעצימה את הגישה של הילד אליהם? שהרי למה האיסור גורם, אם לא להעצמת תשומת הלב המופנית אל אותו מזון אסור, ואחר כך לאכילה מתוך תחושת אשם שמתלוות אליה תחושות של ערך עצמי ירוד. תחושות אלה גורמות שוב לזלילה, וחוזר חלילה. אולי מתוך נסיונות השליטה החיצונית אנחנו בעצם רק הורסים את המתת הטבעי שקיבלנו בלידתנו: את יכולת הבחירה?

• מיתוס מספר 3: הורים צריכים להיות בטוחים שילדיהם ינסו מאכלים חדשים.
  

לילדים יש פחד טבעי ממאכלים חדשים, מה שנקרא "ניאופוביה". הם גם מעדיפים באופן טבעי אוכל מתוק או מלוח על פני אוכל חמוץ ומר. עוד אנחנו יודעים שלחץ, אפילו חיובי, מאט ואולי אפילו מעכב את תהליך הלמידה שלהם, מונע את ההתנסות.

יותר מכך, נמצא שילד המקבל חיזוקים חיוביים מהוריו – אם יסיים את האוכל בצלחת או ינסה מאכל חדש יקבל פרס – דווקא הוא יתרחק מהמאכל ויהיה מוכן לוותר על הפרס הרבה יותר מילד שיתנסה במאכלים החדשים מתוך בחירה שלו. פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים באוכל מעבר לצורך הקונקרטי לו הוא מיועד. אנחנו משתמשים בו כפרס, ככלי חלופי להבעת רגש, לדיבור, לביטוי של כעס או חרדה וכו'. הוא הופך לנושא תפקידים, לבעל ערך, לנושא כותרת של טוב ורע, מותר ואסור.

את כל זה אנחנו, במודע או שלא במודע, יוצרים כדי לעודד את הילד לאכול, להתנסות במאכלים חדשים. הילדים שלנו ניחנו בתכונות בסיסיות נפלאות של למידה עצמית, ואנחנו, מבלי משים, משמשים להם מודל חיקוי והתנסות. די בהתבוננות שלהם בנו. די בכך שהם צופים באופן אכילתנו. אנחנו לא צריכים לעודד אותם, לגרות אותם להתנסות. הסקרנות מצויה בהם באופן טבעי. כל שעלינו לעשות הוא לאפשר לה להציץ החוצה בלי שנחבל בה, נשנה אותה או נכוון אותה.

מיתוסים שכיחים נוספים:  

• ילדים שמנים יהפכו למבוגרים שמנים ולא בריאים.
• ילדים שמנים אוכלים יותר מדי ופעילים פחות מדי.
  

שני מיתוסים אלה מובילים אותנו לחשוב שאם לא נתערב מיד, נפגע בילדים שלנו, נזיק להם. אבל דבר אחד אנחנו שוכחים לקחת בחשבון: עקומות הגדילה. יש ילדים שנועדו להיות באחוזון ה-95 ויש כאלה שנועדו להיות באחוזון ה-25, אבל מה שבאמת חשוב זה לא אם הם נמצאים באחוזון נמוך או גבוה, אלא האם הם מתמידים ועקביים באותו אחוזון לאורך תהליך הגדילה שלהם, בהיסטוריית חייהם, ולא במנותק ממנה. השאלה המשמעותית היא איך מתנהל גרף ההתפתחות של הילד לאורך השנים.

נתון נוסף מעניין, המתבסס על 17 מחקרים, מצביע על כך שרוב הילדים מרזים בתקופת ההתבגרות שלהם, מתוך עצמם בלבד, בלי התערבות ההורים. זאת ועוד, מחקר שדגם אלף משפחות הראה שעובדת היות הילד רזה לא אומרת דבר לגבי סיכויי השמנתו בבגרות.

זכות הבחירה הטבעית

אז מה – האמנם עלינו לגרום לילדינו לאכול פחות קלוריות ביום? למנוע מהם מאכלים מסויימים? להגביל את שעות הצפייה שלהם בטלוויזיה ולדרבן אותם לעסוק יותר בפעילות גופנית? צעדים אלה שלנו, כהורים, עלולים במצבים מסוימים להביא נזק במקום תועלת. הם עלולים לגרום לילדים לפחד מאוכל ולעסוק באופן אובססיבי במשקל ובצורת הגוף, ליצור אצלם הפרעות אכילה ובעיות דימוי עצמי.

עדיף, במקום זאת, לבטוח בחושים הטבעיים של הילד, שיבחרו עבורו מזון נכון לו בכמות המשביעה. מן הראוי שנסתפק בהצגת מגוון האפשרויות לאכילה בריאה ולפעילות גופנית בפני הילד, ונאפשר לו את הבחירה הטבעית. כפי שאומרת התזונאית אלן סאטר: "ההורים יקבעו מה, מתי ואיפה, והילדים יקבעו כמה והאם".

על ההורים, אם כן, יהיה לנסות ולהפוך את חוויית האכילה לנעימה ומרגיעה, להגיש מגוון מזונות, חלקם מוכרים וחלקם חדשים. אבל עיקר תפקידם יהיה לא להפעיל על הילדים לחץ לגבי הכמויות וסוג המזון אותו הם בוחרים לאכול.

ואילו תפקיד הילדים יהיה לשבת ולאכול ליד השולחן, לאמץ התנהגויות אכילה מנומסות, לאכול כדי לשבוע, להחליט האם לאכול או לא מאכלים חדשים ומיוחדים. הילדים שלנו לא יאכלו מכל מה שמונח לפניהם, אלא רק מה שערב

לחיכם. כי הם, בניגוד למבוגרים, עדיין יודעים להקשיב לגופם, לאותות הטבעיים שלו. הם מנסים לגלות מאכלים חדשים מתוך הסקרנות הטבעית שלהם. גם אנחנו נהגנו פעם כך, עד שהתערבו לנו באכילה וניסו לחנך אותנו אחרת.

ואל תדאגו לאיזון התזונתי של הילד. מרבית הילדים, אם תמשיכו להגיש להם אוכל בריא ומגוון, יאזנו עצמם באופן עצמאי. כך שיהיו ימים בהם יאכלו רק סוג מסוים של מזון ויהיו ימים שבהם יבחרו באחר – אם רק נאפשר להם את החופש הזה. במקום לשלוט באוכל ובאכילה של ילדינו, בואו ננסה לאפשר להם להקשיב לגופם. ונבטח בהם.

איילת קלטר היא דיאטנית קלינית המתמחה בגישות פסיכולוגיות להשמנה והתנהגויות אכילה, ומחברת הספר "כמה שוקל האושר" (הוצאת "ידיעות אחרונות")