אני לא מתפללת על שרון

המון אנשים פנו ושאלו אותי: נו, את שמחה שאריאל שרון בבית-חולים? סוף סוף מה שכל כך רציתם קורה...

מצחיק אותי ששואלים אותי כזה דבר. כי אנחנו המתנחלים, אלה שגורשו מגוש קטיף, אנחנו הכי אהבנו את אריאל שרון. לנו היה הכי אכפת ממנו, יותר מכולם. אנחנו באנו ,בכינו, צעקנו, ביקשנו והתחננו אליו שלא יעשה את זה, שלא יגרש יהודים מביתם, שלא ייתן חלק מארץ ישראל לאויבים שלנו, לרוצחים שלנו. אמרנו לו ולכולם שמי שנוגע בארץ ישראל, סופו יהיה לא טוב. הזהרנו אותו, עשינו כל מה שיכולנו - אבל הוא לא הקשיב לנו. וגם אתם לא. אז להגיד לי שאני שמחה שהוא בבית חולים נלחם על חייו? חס וחלילה...

דבר אחד מפריע לי. כשאריאל שרון גירש אותנו מבתינו, כשחייהם של עשרת אלפים איש נהרסו, כשתושב נצר חזני נפטר מדום לב כתוצאה ישירה מהגירוש - אז לא היה אכפת לכם. כששכנה שלי הובהלה לבית חולים מלחצים בחזה - מישהו בא? מישהו התעניין? אף אחד!

אני רוצה להפריד בין שני אנשים: אריאל שרון כבן אדם ואריאל שרון כראש ממשלה. כבן אדם אני מתייחסת אליו כמו לכל יהודי הנמצא בסכנת חיים, ואני מאחלת לו רפואה שלמה ובמהרה. אבל כראש ממשלה, לא אשקר ואומר שאני רוצה שהוא יחזור להיות ראש ממשלה, כי אני ממש לא רוצה בזה. כי אני יודעת שמה שהוא עשה ליותר מאלף משפחות, הוא התעתד לעשות לעוד כמה אלפי יהודים.

ואני מקווה מאוד שהתוכנית שלו לא תצא לפועל, שאף יהודי לעולם לא יצטרך להיות מגורש מאדמתו, מהבית ומהקהילה שלו. אני לא מאחלת לאף אחד את

 הייסורים שאני עוברת יום יום, שעה שעה, דקה דקה... את הגעגועים הבלתי פוסקים, את הכאב העצום בלב שמתגבר כל יום, את הרצון לחזור ולהיות ילדה רגילה, עם בית נורמלי ( לא כזה מקרטון, שכל המים נכנסים אליו בחורף...), עם הקהילה המקסימה שאיתה גדלתי.

ולכל אלה שהגיבו לכתבות שלי, כל אלה שזילזלו בתפילות שלי וצחקו על האמונה שלי: כדאי שתחשבו טוב טוב לפני שאתם צוחקים ומלגלגים. תרגישו מה שאני הרגשתי... ואל תדונו בן אדם עד שתגיעו למקומו.

עכשיו כולם מתפללים, מקווים ומאמינים שאריאל שרון ייצא מהמצב הקשה שבו הוא נמצא. כי ברגעים קשים פתאום כולם פונים לקב"ה, כי הוא זה שחורץ את גורלם ודינם של כל בני האדם. ובתוך תוככם אתם יודעים זאת.

אני מצטערת שאני לא מתפללת עליו עכשיו. התפללתי כבר - כל הקיץ.