בלדה לדובר קיבוץ

מהיום בו עלה הקיבוץ על אדמת ישראל - אי-שם בתחילת המאה שעברה - היה ברור שמדובר בסגנון חדש של צורת חיים על כל המשתמש מכך: לבוש, תרבות, מנהגים ובעיקר - שפה. לאורך השנים נוספו לעברית הבלתי רשמית של ההתיישבות העובדת עוד ועוד מלים ייחודיות ומונחים שנשמעים עד היום מוזרים, שלא לומר הזויים, למי שמקשיב להם ולא נמצא ממש בעניין (או במלים אחרות: עירוני, לא עלינו).

הקיבוץ עבר בשנים האחרונות מטאמופרוזה - הילדים עברו לישון אצל ההורים, החברים החלו לרכוש מכוניות והכסף כבר מוקצה מחמס מיאוס. ובכל זאת, אותן מטבעות לשון ששרדו עשרות שנים עדיין מעוררות גלים של נוסטלגיה אצל כל מי שגדל בבית הילדים, גם אם היום הוא יושב בדירה מעוצבת בגוש דן או חי בניו יורק ומריץ דולרים. הנה תזכורת לכמה מהביטויים הקיבוצניקיים שרבים מאיתנו גדלו ועוד יגדלו עליהם.

סידור רכב: מכונית לכל חבר? לא בתקופה הרומנטית של הקיבוצים. שלושה-ארבעה סובארו, עוד כמה טנדרים ועם זה לך תנסה להסתדר. רוצים לנסוע לעיר לראות סרט או לאכול פלאפל? עם כל הכבוד לספונטניות, נא לסור אל סדרן הרכב (האיש הכי מבוקש בקיבוץ) או להירשם ביומן השנתי ולהמתין שהשם שלכם יופיע בראש הרשימה התלויה דרך קבע בחדר האוכל. "הלכתי לסדרן רכב לראות אם יש אוטו פנוי להערב והוא שלח אותי לקחת את המפתח של הסובארו 85 סטיישן מהבית של אמציה".

גיוס: בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב. נכון, יש את אלו שעובדים דרך קבע בפלחה (ע"ע) אבל בעיתות מצוקה או בשיא העונה גם יתר החברים נקראים אל הדגל. עולים על העגלה, הטרקטור דוהר אל השדות, מריחים את האדמה מקרוב וקוטפים מלונים/עגבניות/תירסים או כל מה שיכול לצמוח, עד שהשמש שוקעת. גולת הכותרת – מי שבא לגיוס מקבל בסוף קרטיב. לפעמים, כדי לקבל יותר מגלידה (טלוויזיות חדשות, למשל), החברים נדרשים "לתת גיוסים". יש תמורה.

שומרת לילה: מונח בעל ניחוח מתקופת השומר, אבל מדובר בסך הכל בבייבי-סיטר התורן. העסק פשוט מאד - בכל לילה ממונה אחד מהורי הילדים/נחלאית בתקופת של"ת, להיות "שומרת לילה" וכמו בצבא יש להיות דרוך לכל הקפצה. אחד הילדים בבית הילדים (ע"ע) החליט שיש צורך בנוכחות מבוגר? מיד יעמוד מתחת למיקרופון במסדרון ויזעק אל תוך הלילה את הסיסמה הארצית "שומרת לילה, שומרת לילה, בואי לקבוצת (השלימו את החסר)". כעבור כמה דקות יתייצב ההורה המנומנם כדי לפתור את הבעיה (או שלא).

הקמה/הלבשה: בקיבוץ מצאו שם תואר אפילו למשך הזמן בו בית הילדים (ע"ע) מתעורר ממנוחת הצהרייםר. המטפלת (או מקימה/מלבישה תורנית) עוברת מחדר לחדר ומוודאת שכולם מבינים שהסייסטה נגמרה. בשבת בבוקר, על פי רשימה כמובן, מגיע הורה על תקן "תורן הקמה" ומקבל כצ'ופר גם את הזכות להכין לילדים ארוחת בוקר (לחם מטוגן, אלא מה?). על אותו משקל - השכבה, כדי להכניס את הזאטוטים למיטות בלילה. כן, ולזה גם מצטרף המושג "משכיבה".

בית ילדים: כור ההיתוך, הגרעין, הליבה, שורש הרעיון. לפני עידן הלינה המשפחתית הילדים ישנו, התקלחו, שיחקו, למדו, אכלו, שתו ונשמו יחד בבית הילדים. קבוצה אחת (ע"ע), עם אותה מורה, מכיתה א' עד כיתה ו', יחד באותו מקום.

קבוצה: גאוות יחידה היא לא מילה גסה. במונחים עירוניים - שכבה או כיתה, אלא שבקיבוץ - מתוקף האוכלוסיה המצומצמת - מדובר בכמות קטנה יותר של ילדים. וכמובן, כאן זו לא סתם כיתה א'2 או ג'3 אלא קבוצת הדס, אלון, ערבה, שקד, רימון או כל פרי/ירק/פרח אחר כיד הדמיון הטובה. נמצאים יחד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, למעט הביקור היומי בחדר של ההורים (ע"ע).

שיעור "נושא": המצאה מבית היוצר של מערכת החינוך הקיבוצית. מתמקדים בתחום מסויים - החל מעולם הנמלים, דרך עולם המים ועד ערביי ישראל או עדות העם היהודי, ורצים איתו לאורך מספר שבועות כדי להרחיב אופקים. הכי אטרקטיבי - נושא מערכת הכוכבים והשמש (משעמם תופת, אבל מי לא זוכר את "היום ההפוך", כשהקבוצה ערה כל הלילה והולכת לישון ביום?).

שישייה: לא מארז של מי-עדן, גם לא מעדני חלב במבצע. תאמינו או לא, אבל מדובר פשוט בקבוצת פעוטות מאותו גיל, המתגוררים בפעוטון קטן וסרים למרותה של מטפלת פלוס עוזרת. החיים הטובים.

חברה ("חברת ילדים"): חיי הילדים בקיבוץ מתחלקים לשניים - עד סוף כיתה ב', ומהרגע בו הם מתקבלים לחברה בה הם ממשיכים עד כיתה ו'. מרגע כניסתך לחברה אתה מתוודע לעולם המעמדות, טקסי החניכה (הסימפטיים יותר ופחות) והעובדה שצעירים צריכים לתת כבוד לבוגרים.

מוסד/מוסדניק: תשכחו משמות חשאיים בראשי תיבות או משימות בעורף האוייב לחיסול חאלד משעל. אפשר להירגע. בסך הכל מדובר בבית הספר בו לומדים, ישנים, אוכלים וחיים הקיבוצניקים מכיתה ז' ועד גיוסם לצבא. בעיר יש מי שקורא לזה פשוט פנימיה (אבל זה באמת משהו אחר לגמרי וחוץ מזה, תודו שמוסד נשמע הרבה יותר סקסי).

ארוחת ארבע: שהילדים לא יילכו חס וחלילה רעבים לחדר של ההורים (ע"ע). אחרי ההקמה אפשר לנשנש בבית הילדים כמה פרוסות עם ריבה, שוקולד, או גבינה משולשת. להתראות בהשכבה.

עירונים/עירוניקניקים: על-סף הקללה. הרבה אהבה וסימפטיה אין מצד הקיבוצניקים לתושבי העיר הגדולה. הם יותר מפונקים, הם מתעסקים בדברים תפלים כמו מותגים וקניות, הם נגועים בעצלנות ויש להם הרבה מדי רכוש פרטי. אז מה אם אחרי הצבא כל הקיבוציניקים עוברים - ולו לכמה שנים - לתל אביב המפוייחת והסואנת.

מועדון לחבר: סאמובר עם מים רותחים, תה, קפה, עוגיות, פירות מחדר האוכל והרבה שולחנות וכיסאות. אכסניה מכובדת להתכנסות סתמית אחרי ארוחת יום שישי, צפייה משותפת בטלוויזיה או הרצאות אינטלקטואליות בערבי שישי. תרבות בניחוח חציר.

חדר: איך קרה שלחרדים ולקיבוצניקים יש מונח משותף? אז זהו, שכאן לא מדובר בחיידר ללימוד תורה אלא פשוט בדירה של ההורים. לא ברור למה דווקא בית ההורים זכה לכינוי מינימליסטי כל כך - אולי בגלל שהילדים נמצאים שם רק חמש שעות ביום (מההקמה אחר הצהריים ועד השכבה בבית הילדים) או פשוט כי הוא סתם נורא קטן.

מועדון ח"ץ (חטיבה צעירה): הבילוי האולטימטיבי כבר עשרות שנים, ותעזבו אתכם מהברים המאותגרים אווירתית של תל אביב. כל מה שצריך זה כמה בלונים צבעוניים, מוזיקה משובחת (באמת) שחוזרת בסדר קבוע בכל יום שישי והרבה אלכוהול. הקרחנות האמיתיות קורות שם בפורים ובסילבסטר.

בגדי הקמה, בגדי עבודה, בגדי בוקר, בגדי ערב, בגדי שבת: שלא תלבשו חס וחלילה בשעות הבוקר חולצה יפה מדי, שלא תגיעו לקבלת השבת עם מכנס לא מתאים ושתדעו בדיוק עם מה לבוא לסדר פסח בחדר האוכל. לכל בגד יש את הזמן, המקום, והאירוע המתאים. ולא לשכוח את הסימון המיוחד על כל החולצות, המכנסיים, התחתונים והמגבות - לכל קבוצה (ע"ע) ומשפחה בנפרד.

גיוס בכרמים. תישארו, מקבלים קרטיבים בסוף (צילום: אפי שריר)

מעדניה (מרכולית) וכלבו: סדר צריך להיות, גם אם זה כרוך בקצת בלאגן. למעדניה הולכים כדי לקנות (לא בדיוק בכסף, זה יורד מהתקציב) מוצרי חלב משובחים, ירקות ופירות. את כל היתר - קשקושים כמו טושים, מדבקות, בקבוקי שמפו, מממתקים, דיסקים (!) ועוד הפתעות מרגשות, תמצאו בכלבו, על תקן הסופרמרקט הגדול בו אפשר למצוא הכל.

סל-פן: פלאש-בק לתקופת אנו-באנו. מקור השם במשפט "תמיד טוב שיהיה בבית, פן יבוא הבן לביקור" (ונוכל להעמיס עליו דברים טובים שייקח הבייתה). פריט חובה אצל אוכלוסיית הוותיקים, לא חשוב מאיזו עדה (אבל בעיקר ייקים ופולנים).

נושא-אוכל/מנשק'ה/מנז': מנשא דמוי מגדל אייפל קטן המורכב משלושה כלים (עשוי נירוסטה בדרך כלל), פתרון מבריק לאלו שרוצים מדי פעם לדלג על חוויית הארוחה בחדר האוכל. מגיעים למטבח, מעמיסים מנה עיקרית, תוספות וסלטים, והולכים לאכול בחדר (ע"ע) בחוג המשפחה המצוצמם.

ציבורית (כלבויניק בחלק מהקיבוצים): העירונים (ע"ע), שכילדים אכלו את ארוחותיהם בבית ולא בחדר האוכל, עשו היכרות עם הציבורית רק בצבא - אותה קערה שעומדת באמצע השולחן וקולטת את שאריות האוכל של הסועדים. לא הכי אסתטי, אבל הכי פרקטי שיש.

במקום (במלעיל): מילת הקוד לבקשת מנה חלופית בחדר האוכל, במקום המנה העיקרית ("שוב עוף ואורז? מה יש בימקום?").

תוכן: מבדיל בין מרק סתמי ודלוח למרק עשיר. מונח מהתקופה בה היו מחלקים מזון בחדר האוכל, לפני עידן ההגשה העצמית. אחת הבדיחות הידועות סיפרה על חבר ששאל את מחלק המזון התורן: "למה אין למרק תוכן?". התשובה לא איחרה לבוא: "אין תוכן, אבל יש הרבה עלילה....".

משה בתיבה: אתם מכירים את זה כנקניקיה בפיג'מה, בקיבוץ החליטו לעשות כבוד לגיבור ההגדה של פסח.

מעדן: גירסת השנים הראשונות של הדני, הפרילי והיוגורט שנחתו במעדניה מאוחר יותר. עשה זאת בעצמך, עם גביע גבינה לבנה וכף ריבה.

עוגית, חישובית, מפתחית: בתרגום לעירונית - עוגיה, מחשב-כיס, מחזיק מפתחות. למה להרחיב במלים כשאפשר לעשות את החיים קלים יותר?

שטיף: מקלחת קצרה, למשל בין החזרה מהגיוס בשדה לארוחת הערב. אחד המונחים היותר מבריקים ששרד את אווירת החיסכון של הימים ההם.

ליגנין: אם זה נשמע כמו נזלת ומשמש לניגוב נזלת, כנראה שמדובר בנייר טואלט. אל תסתבכו עם מקורות השם, זה קשור איכשהו בביולוגיה ובחומרים שנמצאים בקליפות העצים. בעצם, כשנזכרים בתחושת נייר השיוף של הליגנין, אפשר בכל זאת להבין את הקשר לעץ.

שמיכת קוץ, שמיכת וופל: ברור לגמרי למה שמיכות הצמר קיבלו את הכינוי קוץ. לגבי הוופל, הרי שמדובר במה שמוכר מחוץ לגבולות הקיבוץ כשמיכת פיקה. הדמיון - בריבועים.

מחסן בגדים: הקסטרו של הקיבוצים, הזארה של ההתיישבות העובדת. אל תתנו לשם הגלותי להטעות אתכם. חולצות פלנל משובצות, ג'ינס כחול-כהה ליום שישי, חולצות קצרות עם פסים, גופיות טריקו צבעוניות - הכל על חשבון הבית. פעמיים בשנה – בתחילת החורף ובתחילת הקיץ – היו הילדים מגיעים ל"מדידות" כדי לבחור בגדים מהקולקציה הכי חדשה של השומר הצעיר או התק"ם. ועוד לא דיברנו על חלוקת המעילים.

קומונה: זה נשמע כמו אשרם בהודו או קבוצת דיון על רעיונות סוציאליסטיים, אבל קומונה ב"קיבוצית מדוברת" היא אותו מבנה – בדרך כלל ליד מחסן הבגדים – בו תוכלו להנות משירותי גיהוץ, תפירה וכביסה. לכו לפי הריח ואדי הקיטור.

ותיקים: תנו כבוד למייסדים, הגידו כן לזקן. הדור הראשון של המתיישבים והמקימים. אין קיבוץ שלא תמצאו בו "שיכון ותיקים" והם גם אלו שקיבלו תמיד זכות ראשונים כשחילקו לחברים רכוש חדש (טלוויזיה צבעונית, קו טלפון בכל חדר). סממן זיהוי בולט – דוהרים על קלנועים בשבילי הקיבוץ.

שומר שער: עוד תורנות שלא תדלג על אף חבר. יושבים בבוטק'ה, משגיחים שהתנועה החוצה ופנימה זורמת כסדרה ומעבירים את הזמן עם הרבה קפה ועיתוני "חותם" ו"על המשמר". מי שדואג לעצמו מראש מארגן גזייה ומריץ חגיגות צ'יפס אל תוך הלילה.

פלחה, פלח, פלחניק: חקלאות זו מילה עדינה מדי, שהמושבניקים ישתמשו בה. פלחה – שהושאל מהערבים ונשאר עד היום - נשמע הרבה יותר מחובר לקרקע. עכשיו רק נותר לפתור את שאלת מיליון הדולר: מה יותר יוקרתי – להיות פלחניק או לעבוד במידגה?

ממתקי יום שישי: עונג שבת אמיתי. תפריט מתוק שמורכב מרגעים קטנים של אושר מונח לכל אחד על המיטה בבית הילדים - וופל (טוויסט, טורטית, טוב-טעם), חפיסת שוקולד פרה, סוכריה על מקל ומסטיק בזוקה. בימים טובים היה שם גם קרמבו. הפשע הגדול ביותר בנמצא - לגנוב את הממתקים של יום שישי. הילדים היצירתיים היו אוספים את הניירות של הקרמבו ועושים כדור גדול וכסוף.

• הקוראים מוזמנים להוסיף מושגים נוספים במנגנון התגובות בתחתית הכתבה. תודה מיוחדת לכל חברי פורום יוצאי קיבוצים ב-ynet  ולמנהלת "ענבלית".