חבקיני חזק

אף אחד לא מספר מה צפוי לָך? שלושה ספרים חדשים ומתורגמים על אמהות יפקחו את עינייך. אריאנה מלמד ממליצה, ומקווה שיקום גם מו"ל מקומי שיקבץ את האמהות בישראל לעשות אותו דבר: לכתוב את כל האמת

בהערת שוליים קטנה אבל מחכימה מאוד, מספרת ד"ר ענת פלגי-הקר על תגובה שנתקלה בה עת טיילה עם בתה, שהתניידה אז בעגלת ילדים. "תופעת הכובע" היא קוראת לזה בספר "מאי-מהות לאימהות", שנגיע אליו בסופה של סקירה זאת. "תופעת הכובע", שגוונים שלה מוכרים לכל אם, היא אותו פנומן מוזר המתיר לזרים גמורים לגשת לאם ולילד ולשאול את האם – למה אין לילדה כובע? או גרביים? זו לא שאלה תמימה, זו לא התעניינות אמפתית בגורלו של עולל. זו פלישה אלימה מן המרחב הציבורי אל המרחב הפרטי, הסגת גבול בלתי נתפסת. ברוב המקרים, הזעזוע הקל מן הפניה מתורגם לתשובה יעילה ומהירה – למי יש זמן להתווכח עם זרים, לריב איתם, להוכיח אותם על חוסר הנימוס כשעולל תובע את מירב תשומת הלב – וכך זה יימשך עד לשאלת-הכובע הבאה.

המניעים העומדים ביסוד "תופעת הכובע" מגלים בעיה קשה: בקשת ההתייחסויות התרבותיות והחברתיות לאמהות ולאם, נפקד מעמדה של זו כסובייקט עצמאי. בגלל שהתופעה משתקפת יפה גם בפסיכואנליזה, כתבה פלגי-הקר ספר מלומד על היעדרותה של האם ככזו מן השיח התרבותי הפסיכואנליטי, גם כשמובילות השיח הזה, במקרם רבים, היו נשים – ואמהות. אבל עד שנגיע אל המעמקים הללו, וגם בהנחה שלא נגיע אליהם, אפשר להוריד ממדף הספרים החדשים לפחות שניים מאתגרים ומרתקים, שמעוררים שאלות כבדות על מהותה ודמותה של האימהות בימינו.

"טירוף מושלם": מכבות שריפות

"טירוף מושלם" של העיתונאית ג'ודית וורנר היה לרב-מכר די רציני בארצות-הברית, משום שהוא חושף פרדוקס העומד ביסוד חייהן של נשים רבות, לאו דווקא בנות השכבה הסוציו-אקונומית המבורכת שוורנר ראיינה. היא החלה לתהות על הקשיים בחייהן של נשים עצמאיות, קרייריסטיות וחזקות, שעם האמהות מצאו את עצמן במלכוד של תפקוד ודימויים. וורנר חושפת כיצד דווקא חברה נאורה אחרי המהפכה הפמיניסטית מציבה תביעות בלתי אפשריות על דמותה ודימוייה של האם: התקשורת האמריקנית מעודדת חזרה הביתה אל הילדים. הלחץ החברתי ליצור אזרחים קטנים ומצליחנים בלתי נסבל.

תיאוריות על חשיבות נוכחותה של האם בכל רגע מחיי העולל הופכות נשים למפיקות-על של חיים שהולכים ומסתבכים – גם של האם וגם של העולל – בהיענות גוברת והולכת לתביעות חברתיות בלתי הגיוניות לחלוטין.

נוסיף לכך את התעלמותה המסורתית של החברה האמריקנית מתנאי החיים של אמהות – אין חופשת לידה, אין חוקים סוציאליים מיוחדים, אשפוזם של ילדים במעונות נורמליים תובע הון עתק, מצבם הכלכלי של זוגות רבים מן המעמד הבינוני הופך קטסטרופאלי אחרי שמגיעים ילדים לעולם - וכל אלה מתורגמים לזעקת גוועלד גדולה, להתרסה בפני יצרני הדימויים שתובעים מנשים להיות האם תרזה (אבל שוכחים שלא היו לה ילדים), ואם אינה כזאת – היא חשודה אוטומטית במגוון חטאים בלתי-נסלחים: קלות דעת, עצלות, חוסר כישורים אימהיים, חוסר כשירות לתפקד. במצב עניינים כזה, מראה האם הטרוטה, המהוהה, המתנצלת תמיד על חוסר יכולתה להיענות לדימוי המפלצתי הוא רק קצהו של קרחון. מתחת חבויים כל מרשמי המרגיענים שאמהות נוטלות, וגם הכמות המבהילה של מרגיענים שנרשמים לפעוטות בארצות הברית. מתחת לאלה חבוי גם דיכאון עמוק ומובנה בקונפליקט בין הדימוי לבין הכאוטיות של חיי האם. אם מגרדים עוד שכבה, נמצא בתחתית את העליה בשכיחות ההתעללות בילדים.

וורנר מראיינת עשרות נשים מבולבלות, מבוהלות, מתפקדות תדיר בכיבוי של שריפות, מתקשות להתמודד עם מיתוס של שלמות ואתוס של התעלמות מוחלטת מן הצרכים, הרצונות, השאיפות והתביעות שלהן כבני אדם. הספר כתוב בסגנון המערב אינטרוספקציה אישית, ציטוטים ממחקרים, התמקדות בדימויים תקשורתיים, ראיונות – וחוזר חלילה. יש בו אותה תרכובת אלכימית שמאפיינת את שיחות ארגז-החול של נשים הנפגשות סביבו וגונבות דקות ספורות של סולידריות בעודן משגיחות שעולליהן לא יוציאו עין זה לזה: תערובת של יאוש והומור, משיכת כתפיים לאה בפני הגורל, אופטימיות ואומץ בלתי רגיל.

אם חשת אי פעם שהתביעות המוטחות בפניך מרגע שהפכת לאם הן בלתי הגיוניות בעליל, אם "תופעת הכובע" מוכרת לך, ואם נותר לך זמן לקרוא – זהו ספר שישקף נאמנה את קשת המבוכות והטונים הרגשיים הסותרים שהם חלק בלתי נפרד מן האמהות המעודכנת: אם אתה מאמין ברצינות באופציה של אבהות שוויונית, תמצא בספר הזה עד כמה האופציה עדיין רחוקה מן השיח התרבותי והחברתי הרווח ומן האידאולוגיות הדורסניות שלו. ואם את עדיין לא יודעת כמה יהיה קשה, כי לא מספרים לך את מלוא האמת על קשיי האימהות – כשתציצי בספר הזה, צפויה לך חוויה פוקחת-עיניים.

"אמהות חושבות": בין המיתוס לחיים

קמיל פרי וקייט מוזס, עורכות ב-salon.com, אחד המגזינים המקוונים הכי אינטליגנטיים והכי נחמדים ברשת, גילו בעצמן את הפער התהומי בין המיתוס לבין החיים, ויצרו נישה לכותבות שעוד נותרו בהן שני תאי מוח פעילים בתום יום של כביסות-הלבשות-האכלות-מקלחות-טיולים-הסעות-חוגים-בישולים-נקיונות. אחרי שנים של כתיבה, כינסו את המיטב ב"אמהות חושבות - נשים כותבות את האמת על אמהות". לצערי, רוב הכותבות לא מוכרות לקוראות העברית, אבל החוויות – דווקא כן.

הנשק העיקרי של אמהות במלחמה בכאוס הוא ההומור, אבל יש בספר הזה גם דיווחים ווידויים ששום חיוך אינו מסייע להקהות את חריפותם. תמצאו בו קשת מרהיבה של חוויות אנושיות, משיאי האושר ועד לטרגדיה הנוראה של אובדן ילד. תקרו כאן על תעוזתה של אם הנלחמת בשור שמגיח לגינה באמצעות מערבל יד נושן, של אשה שתוהה על בנה בן השבע המאוהב בה, של אם שמגדלת שלוש בנות לגמרי לבדה, של אישה שילדה בת בראשית שנות הששים ונתבעה למסור אותה לאימוץ, של נשים שמדברות אל עצמן, אליכן, אל הילדים שלהן בעושר של קולות וסגנונות כתיבה שמתוכם מהדהדים צליליה העשירים, המורכבים, המתישים, ההרואיים והמגוחכים כאחד של חוויה אנושית עשירה ומורכבת לא פחות.

"מאי-מהות לאימהות": מהות דינמית ומשתנה

אחרון להפעם, שונה מאוד מן השניים הקודמים: ד"ר ענת פלגי-הקר יצאה לקרב גדול באבות המייסדים של הפסיכואנליזה – וגם באמהות שהגיעו בעקבותיהם. הכרת מושגים בסיסיים בתיאוריה הפסיכואנליטית ובביקורת הפמיניסטית היא דרישה מוקדמת לקריאה ב"מאי-מהות לאימהות", אבל נדרש גם רצון לצלוח יצירה שמיועדת בעיקרה לקבוצת-השווים של הכותבת באקדמיה. אם עברתן בשלום את שתי המשוכות הללו, צפויה לכן חווית גילוי רצינית.

מתוך הסתכנות מודעת בגרימת עוול לטקסט מאוד מורכב, שוודאי ראוי לסקירה ארוכה ומלומדת, הנה עיקרי הדברים: אחד

החטאים ההיסטוריים הגדולים של התיאוריה הפסיכואנליטית, ובעקבותיה גם של הכנסיה הפסיכואנליטית כולה, הוא האופן בו התבוננו שתי אלה בדמותה של האם כטפילה, כמושא ישיר או עקיף בסוגיות אחרות, שנחשבו מרכזיות יותר או מהותיות יותר לחיי הנפש של בני אדם.

כשפרויד עסק באמהות (מתוך רתיעה, מבוכה ובלבול שפלגי-הקר חושפת יפה בכתביו ובעדויות על חייו), הוא הציב במרכז חשיבתו את הפעווט, הילד והבוגר. כששנדור פרנצי, שנחשב ל"אמא של הפסיכואנליזה", כשל בנסיונותיו להמשיג את האמהות אבל תרם לתחילת דיון על אודות מהות דינמית ומשתנית, לכאורה נפתחה דרך תיאורטית לאפיונה של המהות הזאת – אבל התאורטיקנים הגדולים שהגיעו בעקבותיו נחשפים כאן בחוסר יכולתם להקיף ולהכיל מושג של אמהות שהוא עצמאי ושונה מן התפקודים הפיזיים והרגשיים של האם.

פלגי-הקר חושפת בהתמדה את הפערים בין הצהרותיהם של אבות הכנסיה ואמהותיה לבין הקשיים שלהם-עצמם למצוא בעולמם התיאורטי מודל שאינו ביקורתי או אידיאלי, אלא מודע לכך שהאמהות היא מהות דינמית, מורכבת, משתנה, שמסרבת להיתחם במרווחים הצרים, הכפייתיים והמדכאים שנותרו עבורה בכתבים המכוננים של התיאוריה. ביקורת נוספת, וחשובה לא פחות, מגלה פלגי-הקר כשהיא מעיינת בכתבים פמיניסטיים ומוצאת שם פעם אחר פעם מעידות וגלישות לדפוסי-חשיבה גבריים שהתבוננו באותה פריזמה חיצונית, מצומצמת ומעוותת במכלול של האמהות. בתום הדברים היא מציעה מתווה למודל תיאורטי חדש ואינטגרטיבי – ואני רוצה לקוות שהמתווה הזה יתפתח וגם יערב כותבים וחוקרים נוספים. למרבה הצער, כל התקווה לא תמנע מאיתנו את "שאלת הכובע" הבאה.

ולבסוף, אתגר למו"ל מקומי זריז: יש במחוזותינו לא מעט נשים שהן גם אמהות וגם כותבות אינטליגנטיות, אבל עדיין לא ראיתי אנתולוגיה של נשים ישראליות כותבות על אמהות בישראל, כדוגמת "אמהות חושבות". למה צריך אחת כזאת? ראשית – וזה לאוזני המו"ל - כי היא תימכר יפה ולאורך זמן. שנית – מפני שרק מי שכותבת בישראל ומגדלת בה ילדים עשויה להתמודד עם שאלות גדולות של הטף כמו "למה סופרמן לא מציל אנשים בפיגועים" ועם חרדה מוגברת של חיים לפתח הר געש. ושלישית, מפני שלנשים נחוצות עוד ועוד עדויות, דיווחים, וידויים וסיפורים של נשים אחרות בחוויה השונה והמשותפת הזו, שאין בעולם ספר אחד שיכול להקיף אותה.