המעוותים

עפר שלח / קיקלופ

ביום ראשון בערב, יומיים וחצי אחרי הפיצוץ, נכנסה הרופאה לחדר שלי עם המבט הזה של "הגיע הזמן לעשות את השיחה". בין שאר המכות שהמקצוע הזה מנחית על עבדיו, רופאים צריכים להודיע לאנשים דברים קשים במיוחד. ניכר ברופאה ההיא במחלקת העיניים של בית חולים רמב"ם, שיסלח לי האל הטוב אבל אני כבר לא זוכר את שמה, שבאה מוכנה לרגע הזה.

האמת, גם אני הייתי מוכן. כמעט מהרגע הראשון ניחשתי שזה מה שקרה. ב-45 הדקות שאחרי הפיצוץ, אלה שבהן עוד הסתובבתי עם קסדה ושכפ"צ ונתתי פקודות ודיברתי בקשר, הבליחה מדי פעם בירכתי הכרתי - שבדרך כלל היא לא צלולה במיוחד ובבוקר ההוא היה לה תירוץ טוב להיות צלולה עוד פחות (תנסו את זה בפעם הבאה ששוטר עוצר אתכם בצד הדרך: "סליחה, אבל לפני כמה דקות מישהו הפעיל עלי מטען צד") - התחושה שעין שמאל שלי הלכה. אני אפילו זוכר שתהיתי אם זה ייראה כמו אצל חברי ד', שאיבד עין שנה קודם לכן, במהלך הראשון של מלחמת לבנון. אבל לא התעסקתי בזה. היו לי חיילים פצועים, כוחות מחלצים לכוון, סכנות להיערך מולן. אולי זה היה מנגנון הגנה. אני לא מבין בדברים האלה.

טייס שהיה חודשים רבים בשבי תיאר לי פעם את פירמידת הצרכים האנושיים במצב הזה: קודם כל אתה רק רוצה לחיות. אחר כך, כשהביטחון שכנראה תצא מזה בחיים מתחזק, אתה רק רוצה שהחקירות ייפסקו, שהכאב סוף סוף יעבור. בהמשך אתה מתחיל להרגיש את הבדידות והצורך במין - היעדר הדברים האנושיים שכל אחד מאיתנו במצבו הרגיל חושב שאין חשובים מהם, אבל קודם לא עלו לך בכלל לראש. ככה זה גם כשאתה מתעורר מהרדמה אחרי פציעה מסיבית: לוקח זמן עד שהכל מסתדר במקום, בעיקר משהו שאתה לא מרגיש פיזית שהוא חסר.

ביומיים וחצי עד שהרופאה נכנסה, כבר הבנתי שכל השאר ישנו. קמתי כבר מהמיטה, השתנתי בכוחות עצמי, גיליתי שגם אחרי הרדמה וקתטר הזקפה חוזרת (היי, הייתי בן 23; סביר להניח שהיתה לי זקפה גם עם הרדמה וקתטר), דיברתי פחות או יותר קוהרנטי. מה עוד יש לאדם בחיים?

ככה שכשהדוקטור אמרה לי בפנים שחותמים עליהם בבית ספר לרפואה שהיו צריכים להוציא את העין והיא לא תחזור, כמעט לא הייתי צריך את התוספת המיידית שלה - שהחיים יוכלו להימשך כרגיל ואני אוכל לעשות כל מה שעשיתי קודם. הייתי בן 23, ולא ממש עשיתי הרבה קודם. אז חיטטתי בראש לפה ולשם, והדבר היחיד שיכולתי להעלות בתור שאלה היה אם זה יפריע לי לרוץ. לא, אמרה הרופאה, ורשמה בפנקס שלה שצריך לשלוח את הפציינט לבדיקה פסיכיאטרית. אם מישהו היה אומר לה שכעבור 20 שנה איכנס למערכת של "בלייזר" בטייטס, יכול להיות שהתשובה היתה אחרת.

בשנים שחלפו מאז, ומכיוון שמשה דיין מת שנתיים לפני שנפצעתי ונוצר מחסור חמור בסלבריטיז עם עין אחת - ולא, פלולה מתחת לעין או שעורה בריסים לא נחשב - יצא לי יותר מפעם אחת לבקר אנשים שנפצעו בפיגוע או בפעילות צבאית ואיבדו עין. ומה שאמרתי להם, מה שאמרו להם הרבה אנשים סביבם (אבל אני, מה לעשות, קניתי את הסמכות שגם יאמינו לי) הוא שזאת לא נכות, לפחות לא במובן התפעולי.

בתור חבר בבית הלוחם ומבקר די סדיר בחדר הכושר המשובח שם, אני רואה אנשים מתמודדים עם נכות אמיתית ויכולים לה. אנשים שהוטלה בהם מגבלה והם מכים אותה בכוח הרצון והנחישות. לאבד עין זה לא ככה. חוץ מכמה דברים קטנים, רובם מצחיקים - הצורך להקיש על כוס עם הבקבוק כשאתה מוזג כדי שהערכת המרחק החסרה לא תגרום לך לשפוך על השולחן, ומנגד היתרון הנפלא להגיד למישהו שלא אמרת לו שלום "סליחה, אבל באת מצד ימין ומשם אני פשוט לא רואה אותך" - אתה באמת יכול לעשות כל מה שעשית קודם. או לבחור לא לעשות, שזה עוד יותר טוב.

עכשיו, זה לא כל כך פשוט. זאת העין שלך, גוד דאם איט. לרוב בני האדם אלוהים נתן רק שתיים (גם לאלה שהגבות שלהם מחוברות, זה רק לא נראה ככה), ואחת זה חצי. זה הופך פתאום את התאונה הסטטיסטית הבאה לחורבן גדול, ופורם לגמרי את שולי הביטחון. זה אמור לייצר פחד גדול, כי מעט דברים מפחידים יותר מעיוורון.

וחוץ מזה, אנחנו דור שלישי לפרויד ודור שני להורים שהמילה "פסיכולוג" לא היתה עבורם קללה בלטינית. אנחנו יודעים הכל על טראומה, על הצורך לדבר עליה, על כך שאם לא מתמודדים איתה היא תוססת מבפנים, מרקיבה ומתפוצצת בסוף בבום גדול. ורבאק, כשמפוצצים לך את הפנים, לוקחים לך עין וגורמים לצוות שלם של מנתחים למשוך ולדחוף כמו מישהו שמנסה לכסות יותר מדי דברים עם שמיכה קצרה מדי רק כדי לחבר את הפרצוף שלך בחזרה - זה אמור להיות טראומה. אתה לא אמור לנער את זה כמו אבק מהחולצה, לקום ולהמשיך הלאה.

הרבה זמן חיכיתי. אני לא מדבר על החודשים שבהם הייתי הולך ברחוב בתל אביב, עובר ליד מכוניות ורואה אותן מתפוצצות (וזה היה הרבה לפני הימים שכל ילד התחיל לחלום על פיגועים בלילה). זה היה הבזק שבא והלך, בלי להשאיר אותי מזיע מחרדה או סתם מתיישב על הספסל הקרוב ומחזיר את הנשימה. הפציעה לא באה לי בחלומות, לא תקפה אותי מאחור ברגעים לא צפויים כמו המשרת היפני המטורף של המפקח קלוזו, לא פיעפעה לי בבטן מחכה להתפרץ. הרבה זמן, אני מדבר איתכם על שנים, חשבתי שמשהו לא בסדר בכמה שהכל בסדר.

ביולי הקרוב זה יהיה 23 שנים. כמעט אותו זמן בלי כמו שחייתי עם, בוודאי הרבה יותר זמן שאני זוכר, וזה עוד לא קרה. כנראה שאני באמת עד כדי כך אטום, שאפילו משבר נפשי כמו שצריך אני לא יודע לייצר.

כמו כל בן אדם, בזמן הזה צברתי הרבה נכויות, אובדנים וטראומות. הגעתי לגיל שבו אתה מאבד הרבה יותר משאתה צובר, הגיל שבו אתה ניכר במה שהלך ממך לא פחות מאשר במה שנשאר, ונמדד ביכולת שלך לקבל את מה שלא תהיה הרבה יותר מאשר בפוטנציאל להיות משהו. בסולם של הדברים האלה, הפציעה שלי לא ממוקמת בראש. לא שלא הייתי מוותר עליה, אבל ברשימה הארוכה מאוד של דברים שהייתי עושה אחרת, יש לא מעט טעויות ואובדנים שבאים קודם.

ערן סלע / ענק

שנים הייתי ברוק שילדס. שנים. בכל מקום שהגעתי אליו, בכל רחוב שהסתובבתי בו, הביטו בי בהתפעלות. לא התאפקו וסובבו את הראש כדי להאמין. וואלה, זאת היא. זאת ברוק. אחר כך הייתי גם קלאודיה שיפר ואל מקפירסון; בכל מקרה, הייתי כוסית-על.

המבטים, אם לעשות רגע סדר, באו מבחורות. אבל הם באו בגיל שההורמונים משחקים סטנגה בתוך הגוף ומתים לעצמאות משלהם, אז אתה רוצה להיות בטוח. כלומר, יכול להיות שאתה באמת נראה טוב כמו שנדמה לך, אבל יכול להיות שזה משהו אחר - ובמקרה שלי, זה בדיוק מה שזה היה. לא שילדס, לא שיפר ולא נעליים. מבחינת הגמדות האלה, 1.63 מ' ביום חם, הייתי חייזר של 203 ס"מ. זה כל הסיפור, הן פשוט לא הבינו מאיפה זה בא להן. אולי, אני מתנחם היום, חלקן רצו לפחות לעמוד על הקשר שבין גובה החייזר לאורך האיבר.

אז הייתי כוסית-על, וזה נגמר. היום הן כבר לא מבזבזות עלי שנייה. התכערתי, כנראה, או שחתיכת המתכת על האצבע מעבירה את המבטים אל האובייקט הבא. בכל מקרה, הפנטזיות בצד. נשארתי עם היומיום. ותרשו לי לגלות לכם שהוא לא פשוט.

בתור התחלה, אני חוטף בממוצע 2.7 בומבות בראש לחודש. גם אם תתכופף 200 פעם ביום, תמיד תגיע שנייה של חוסר תשומת לב - ובום, זה יבוא. וזה יכאב. אם כי לא כמו העובדה שבארץ אין מכנסיים ונעליים במידות שלי, ואם יש, אז הזבן הגמד גונב אותי בכסף. למה לא, הנה ענק. בוא נתעלל קצת בבנזונה, יש לנו חשבון עוד מימי גוליבר.

הפתרון המתבקש הוא לטוס לארה"ב ולחפש שם בגדים, אבל מי בכלל מסוגל לטוס: משיקולי אורך, הורדתי את תדירות הביקור במטוסים למינימום האפשרי. אין סיוט גדול מלטוס 12 שעות ברציפות כשהרגליים והברכיים בוכות לאורך כל הדרך, ממרידות את המוח ומורטות את העצבים.

אפרופו תחבורה, באוטובוס לא נסעתי בערך מאז גיל 15 - הפעם האחרונה שיכולתי לעמוד זקוף כשכל מקומות הישיבה תפוסים. קולנוע ותיאטרון? כמו שמתבלים סלט. קמצוץ פה, קורט שם. כלומר, כמה כבר אפשר לשמוע את מנטרת הגמדים הידועה: "אדוני, אתה מוכן לרדת קצת? אתה מסתיר לי".

בבתי המלון המיטות קצרות; כילד שמזדנב אחרי ההורים זה עוד עבד, אבל היום זה לא כיף. לשטוף כלים אין מצב כי הגב נשבר, שלא לדבר על סקס בעמידה, כי לא נשאר לך כלום מעמוד השדרה. אפילו להשתין כמו כולם אי אפשר, כי המרחק בין כבודו לבין האסלה רב מדי וחלק מהתוצרת תמיד ניתז על הרצפה. הפתרון הוא לשבת בנחת, אבל התחושה הנקבית קשה מנשוא וכבר עדיף להזדקף ולהשלים עם אחוזי פגיעה לא מושלמים. לא יעזור כלום, אני גבוה מדי בשביל הכדור הזה. אולי כדאי לחזור הביתה.

ובכל זאת, היתרונות משאירים אותי כאן. אני נהנה מקליטה מצוינת של שדיים מכל הסוגים, אין מחשוף שיכול לי; משקיף מעמדה נוחה על כל בעלי המפרצים, הקירחים-למחצה ואלה שמותחים קווצת שיער למרכז הפדחת; אפילו לקיום מצוות אני יותר קרוב מכם, כי האל הטוב תמיד דואג לשלוח אלי את הזקנה התורנית בסופרמרקט, שמבקשת שאוריד לה את המלפפונים בחומץ מלמעלה. ומעבר לכל אלה ישנו העניין הטכני, העובדתי: שום דבר, אף אחד, לא מסתיר לי.

כשהילדה יושבת לי על הכתפיים היא תמיד הכי גבוהה בגן, וזה בהחלט מסייע למעמדה החברתי. אני גם הכי חזק מכל האבות - לא כי זה הכי נכון, אלא כי זה מאוד הגיוני. גבוה זה טוב. גבוה זה חזק. נמוך זה להיות כמו כולם.

אז לא, אני לא עוזב את הפלנטה. ותתפלאו, אבל בינתיים אני מוצא הנאה סדיסטית בכך שבריות נחותות מבקשות ממני הלוואה של 15 ס"מ. אלה אותם אנשים ששואלים מה מזג האוויר שם למעלה, ויש ענקים שנעלבים. אבל מבחינתי התגובה האפשרית היחידה היא "בחיים לא תדעו".

אבל האמת? שיידעו. תן להם לגבוה, להרגיש לכמה דקות את העוצמה. לגלות שיש חיים מעל 1.70 מ' - ושהם צחים וצלולים כמו ההרים. אז הם יבינו סופסוף מה זה להיות מורם מעם, איך זה להיות יותר גבוה מכולם. ואיך מרגישים במקום שהם לא יכירו לעולם.

ניר קיפניס / שמן

זה התחיל ברגע שהונצח באיצטדיון אתאטורק באיסטנבול, בגמר ליגת האלופות בין ליברפול למילאן. חמש דקות אחרי שדודק עצר כמות מטורפת של פנדלים מצאתי את עצמי - אוהד מנצ'סטר יונייטד ותיק - מקפץ עם כל הסקאוזרים ביציעים. את הרגע הנפלא הזה הואיל אבי קאופמן לתעד במצלמתו, והבטיח להביא לי את התמונה לפני המשחק של הפועל חיפה בשבת.

השבת הגיעה, והתכוננתי לערב חגיגי במיוחד: גם לא היה חבר שלא רצה לשמוע על חוויותי בגמר, גם הפועל עמדה לפני מפגש שיחרוץ את עתידה בליגה, וגם קבעתי עם חברים בפאב של סוסו ביפו כדי להגיע לבלומפילד מתודלקים כמו שצריך. שעה לפני המשחק נכנס קאופמן לפאב והושיט לי את התמונות שכל כך חיכיתי להן: אני במיטב מחלצותי, בג'ינס של "בוס" שהייתי כל כך גאה שהצלחתי לסגור על קו המותניים, ובטי-שרט השחורה שמגלה שרירי קיבורת מנופחים יפה יפה, תוצאה של 80 בריכות ביום.

הסתכלתי בתמונה ולא האמנתי. במקומי, במקום הגבר המוצק שסיגריה של ניצחון נעוצה בפיו וצעיף אדום כרוך על צווארו - עמד איזה שמן עם כרס של לפחות 20 קילו עודפים. הסיגריה בפיו נראתה כמו פתיל של פצצה כדורית. באותו רגע ידעתי שהכל אבוד: אין סיכוי שנישאר בליגת העל, אין סיכוי שאראה עוד משחק כדורגל שהופך מ-0:3 ל-3:3 בתוך תשע דקות, והכי כואב - אין עוד סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שאי פעם אהיה חתיך. בתור נקמה ביקשתי מסוסו פלטת מטוגנים בשמן עמוק ועוד סיבוב של ג'יימסון מפוצץ בקרח; אם כבר למות שמן, אז מוטב שיכור ושבע.

לא שהייתי צריך את התמונה הזאת כדי לדעת שאני סובל מעודף משקל. התופעה הארורה מלווה אותי רוב חיי. העניין הוא שבין דיאטה אחת לבאה אחריה חייתי באשליה שבעצם אני לא כל כך שמן. שמנים, מטבע הדברים, רואים את עצמם מלמעלה - מה שאומר שאם יש להם שרירי חזה סבירים, הכרס שמתחתיהם הופכת לסוג של שמועה שאפשר לחיות איתה בשלום. חוץ מזה שמנים נוטים ללבוש שחור, כי זה נורא מרזה (שנים אני לובש שחור ולא ירדתי גרם), והבעיה העיקרית - הם תמיד מבחינים באלה שיותר שמנים מהם. כאילו, אנחנו אולי מלאים, אבל תראו איזה שריר. וגם תראו את ההוא שהחולצה בורחת לו מהמכנסיים מרוב שומן; הוא שמן, אני סתם אחד שיודע ליהנות מאוכל.

האשליה הזאת יכולה להימשך יום, שבוע, חודש או שנה, עד שמגיע הווידיאו מהחתונה של בת הדודה, ובין החוגגים המפזזים אני מגלה פתאום אחד ענקי, שמן ממש, שנראה כמו נחום-תקום. או עד שאני נתקל בתמונה ההיא מאיסטנבול, או בהיא מיוון, או אפילו במראה הטיפשית ששמו דווקא בחנות הבגדים שהתלהבתי ממנה לרגע.

במקרים כאלה נוחתת עלי ההכרה שאני אכן שמן. שמן כמו פיל, כמו לווייתן, כמו נינט טייב במוקדמות של כוכב נולד, כמו עומרי שרון בבקשה לדחיית גזר הדין. ומול ההכרה המשפילה הזאת, שמוציאה אותי מחוץ למחנה בהבזק אחד של פלאש מיותר, אני מבין ששוב אין לי ברירה אלא לעשות מעשה. "סוסו", אני אומר בנחישות, "תביא עוד פלטה מטוגנים".

רם גלבוע / קירח

בואו נדבר רגע על הסיכוי שלי - של כל אחד מאיתנו - להגיע לכאן. בתור התחלה, נקודה בגודל ביליונית הפרוטון היתה צריכה להחליט להתרחב ספונטנית ל-1,600,000,000,000,000,000,000,000 ק"מ של היקום כפי שאנחנו מכירים אותו, בעיקר את תל אביב. כעבור 8 מיליארד שנים, המון גז ואבק צריכים היו להיאסף במקרה באזור כל כך נידח של היקום שהוא הוציא שם רע למזכרת בתיה, וליצור שמש ומערכת קטנה של כוכבים. כחצי מיליארד שנה מאוחר יותר, מרחק אופטימלי משמש בגודל אופטימלי היה חייב לאפשר לחיים להתפתח על אחד מהכוכבים האלה. רק 0.01 אחוזים מכלל המינים שהתפתחו על הכוכב הזה שרדו עד סוף המאה ה-20, והמין האנושי היה חייב להיות אחד מהם - ובתוכו גם ההורים שלי, שבנקודה ספציפית בזמן היו חייבים להתעבר. אחר כך, לסיום, כמה טריליונים של אטומים היו צריכים להסכים להתמזג באורח משעשע כדי ליצור אותי. למה? אף פילוסוף לא יודע, וגם לא אכפת לי. אבל למה קירח, אה? כנגד כל הסיכויים האלה הגעתי לפה - והגעתי קירח? אחותכם.

האמת, לא כל כך אכפת לי. לא הייתי עושה מזה כזאת דרמה ופותח אנציקלופדיה אם לא היו מבקשים ממני, ואם היה לי כאן אינטרנט. אני מתכוון, זה לא באמת נורא להיות קירח. רק תשאלו את ליאור או את שלח או את קיפניס או את זיו קורן או את גדי שמשון: כולם קירחים. כל אחד ואחד מהם.

אז כמו שאמרתי, לא אכפת לי שאני קירח. זה לא שזכורים לי טלפונים מסוכנויות דוגמנות גם כשהיה לי שיער. והקטע הכי גדול הוא שגם לבנות - מוזרות הן תמיד היו - העובדה הזאת לא מפריעה יותר מדי. יש אפילו כאלה שאוהבות גברים קירחים. אני לא מבין את זה: זה כמו שמישהו מאיתנו יתלהב מבחורה עם שיער על החזה. אבל בחורות, כפי שכבר סיכמנו, הן דפוקות, וכל עוד זה עובד לטובתי אני משתדל לא לשאול שאלות.

אז לא, להיות קירח זה לא כל כך נורא. ובכל מקרה, זה עדיף על מגבלות גופניות רבות אחרות שלוקים בהן רבים מעובדי "בלייזר". קמרלינג, למשל, בוכה משירים. ליאור שכר את קובי. קובי הומוסקסואל.

גם אבא שלי, כמובן, קירח. כמו כל אבא קירח, הוא תמיד אמר לי שהקרחת מדלגת על דור. הוא צדק: החבר הטוב שלי, דור ישראל, באמת לא קירח. אני, לעומת זאת, נראה כמו וין דיזל מאז שמלאו לי 20.

אה, כן, מאז שאני קירח אומרות לי יותר ויותר בחורות שאני דומה לווין דיזל, למרות שיהיה משהו בדבריכם אם תגידו שאף אחת מהבחורות האלה לא אומרת את זה במציאות. ועדיין, וין דיזל זה לא דבר כל כך רע לא להיראות כמוהו. אני יכול גם לשקר ולומר שאני נראה כמו ברוס ויליס בתפקידיו הקירחים, או איתן אורבך. למרות שבגדול אני נראה כמו בחור קירח.

ואל תדאגו, אם אני אומר שלא אכפת לי להיות קירח זה לא כי אני משקר לעצמי או שאני מנסה למצוא חן בעיני מישהו. וזה בטח לא משנה את העובדה שגם ליאור נעמן קירח.

קארין ארד / נקבה

אין לאישה משימה פשוטה יותר מלערוך רשימת פגמים עצמית. הנה, למשל, רשימה חלקית שלי: תמיד שנאתי את זה שאמא שלי ערבייה, שנאתי את זה שאני מתביישת בזה, שנאתי את זה שאני לא מסוגלת להיות לבד, ועכשיו אני שונאת את זה שאני לא מסוגלת להיות ביחד. שנאתי בעצמי כל דבר אפשרי - ותמיד הרגשתי כל כך לא ראויה, שגם אם משהו הלך טוב, הייתי בטוחה שעוד שנייה יקלטו שאני עובדת על כולם.

תמיד שנאתי את כפות הרגליים שלי, עד כדי כך שהייתי הולכת בקיץ עם נעליים סגורות. שנאתי את העיניים שלי כי הן ענקיות וקצת בולטות, והייתי בטוחה שאני נראית כמו דג. שנאתי את השפתיים שלי כי הן לא מספיק אדומות, ופיתחתי פטיש לאודם עד לרמה שאני שמה אודם כשאני לבד בבית. שנאתי את המצח שלי כי הוא גבוה, שנאתי את השיער שלי כי הוא לא חלק לגמרי, שנאתי את הבטן שלי כי היא לא שטוחה לגמרי, שנאתי את התחת שלי, לא זוכרת למה, שנאתי את הזרועות שלי כי הן לא נראות כמו צ'ופסטיקס, שנאתי את החזה שלי, אפילו את אצבעות הידיים שלי שנאתי לאיזה תקופה, כי הן לא לגמרי חלקות כמו של דוגמניות ידיים.

גם היום, כשעברו שנים והכל כבר הסתדר, לפעמים אני תופסת את עצמי חושבת "רגע, טוב לי", ואז מורידה את הראש ומחכה לנבוט. אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי, שגם אם אני חיה עם מישהו שלוש שנים והוא ראה אותי בכל זמן או צורה אפשרית - גם אז, אם בדיוק אכלתי ואני מרגישה שהבטן שלי נפוחה, אין מצב שאני מתפשטת לידו. רדיפת המקסימום הזאת היא משהו שמאוד מאפיין אותי ולא נרגע לעולם, לא משנה עם מי, למה ואיפה.

אני אומרת לעצמי שיש בזה משהו חיובי, כי אחרת אני אהיה חייבת ללכת לטיפול נפשי מעכשיו ועד המוות. מצד שני, יש משהו מאוד מעיק בצורך הזה להיות במיטבי כל הזמן. וגם משהו מאוד לא אינטימי, שלא מסוגל לתת אמון ולחיות בקרבה מוחלטת למישהו, בטח שלא לגבר - כי אתם, הגברים, לא שונאים את עצמכם כמו שצריך. אתם אומרים "יש לי כרס, אני חייב להתחיל להתעמל", ואז דופקים גרפס ושוכחים מזה. במילים אחרות, אין לכם מושג מה זה להרגיש רע עם עצמכם; שנאה עצמית היא מחלקה נשית לגמרי.

כשגבר שונא את עצמו זה בדרך כלל מאוד ממוקד, וזאת שנאה הרבה יותר הגיונית ולא כזאת מכלה. אינספור פעמים יצא לי להיתקל בגברים שלא נראים מי יודע מה מסתובבים ערומים באור מלא, לא מכניסים את הבטן, לא מוטרדים משיעור היתר שלהם, כלום. בני זונות מאושרים.

עכשיו אני עושה לכם טובה גדולה ומדלגת על כל הבלה-בלה של אידיאל היופי הבלתי אפשרי שמכויל לנו לתוך התפיסה, ורק מציינת שלשנאה העצמית הנשית קיימים הרבה מאוד סימוכין מסביב. אין מה לעשות, העולם הזה מנוהל על ידי גברים שרוצים לשמר מצב קיים שבו ידם על העליונה - ולמרבה הזוועה מקבלים שיתוף פעולה מלא, כי חלוקת התפקידים הזאת שאנחנו רגילים אליה מאוד נוחה לכולנו.

אתם הרי יודעים לדקלם בעל פה את "לנשים אין חוש כיוון, לנשים יש יותר אחוזי שומן בגוף, כל השפים המצליחים בעולם הם גברים, נשים לא יודעות לחנות ברוורס" וכל החרטבונה הזאת. וגם אם כל זה לא נכון, זה מתממש במציאות בעיקר בגלל שמרוב התמודדויות וניסיונות להתגבר על ערימות של חרא פנימי ובלגן, אין לנו זמן להשקיע בלהגיע לראש רשימת השפים העולמית. זה, וגם כי אנחנו כל הזמן במחזור. או בהריון.

אם נחזור אלי לרגע, הרי שהיום אני כבר יודעת שלשנאה העצמית שלי אין קשר לכלום ממשי. למעשה, חוץ מפלג גוף עליון לא מספיק שרירי, אני די מושלמת. ואני לא אומרת את זה סתם, אלא אחרי מחקרים השוואתיים רבים ומסועפים. ובאין פגם ממשי שאני יכולה להניח עליו את האצבע, אני חייבת להסיק מזה שהמום העיקרי שלי הוא שאני אישה. כן, זה המום העיקרי ואולי היחיד שלי, מלבד הנטייה לחשוב שאני צודקת כל הזמן. אני בהחלט אישה, וככזאת אני לא מסוגלת לראות כמה אני מדהימה גם אם זה חובט לי בראש עשרות פעמים ביום.

עכשיו בטח ציפיתם לשמוע פירוט הומוריסטי של המומים הנשיים שלי, וזה גם מה שהיה קורה לולא היה לי חום. אבל יש לי חום, אפילו די גבוה, ואני מבייצת - אז אין לי זין בשבילכם עכשיו. לכו תצחיקו את עצמכם לבד.