נא להכיר: פרידוש - ליצנית רפואית והרבנית של קיסריה

"איזה קסם", לוחשת אמא דואגת שעומדת ליד מיטתו של א' הקטן, שעבר רק אתמול ניתוח בגרונו ונח לו, חיוור ועצוב, על המיטה הלבנה במחלקת הילדים של בית החולים "לניאדו" שבנתניה, "איזה קסם, הילד שותה".

לצד מיטתו של הילד החולה מפעילה הליצנית פרידוש את כל קסמיה. היא מפריחה לעברו בועות סבון, מדפדפת איתו בספר צבעוני ומעצבת לו בלונים. בין לבין מגישה לו הבובה עדי המופעלת על ידי הליצנית, את כוס המים, והילד לוגם בהיסח הדעת ותוך מתן התשובות לשאלותיה המשעשעות, הוא אפילו מדבר.

צילום וידאו: דלית שחם

האמא קורנת משמחה, הילד מחייך, הקסם פעל. הליצנית פרידוש, הלא היא פרידה קפלן, הרבנית של קיסירה, עוברת לחדר אחר.

הביאה קצת מסורת לקיסריה החילונית

לפני שמונה שנים הגיעה הרבנית קפלן, יחד עם בעלה, הרב דב קפלן, לאחד הישובים החילוניים ביותר בישראל – קיסריה.

הזוג האורתודוכסי, המגדל שישה ילדים, נתקל בשנה הראשונה בלא מעט קשיים. "היה פה אמנם בית כנסת", מספרת פרידה, "אבל לא מעט מאנשי הישוב היו רואים אותי, ועוברים לצד השני של הכביש. רק לא להיתקל באלמנט הדתי שהופיע פה פתאום".

אט אט סלל הזוג את דרכו ללב התושבים. לא שתושבי המקום חוזרים בהמוניהם בתשובה – איש לא הפסיק לנסוע בשבת ו"לחם ארז" המקומי מוכר בפסח חמץ, אבל כל בני המיצווה עולים לתורה "כי זה כיף", וכל הבנות משתתפות בתוכנית בנות מיצווה מרגשת, פרי מוחה הקודח של הרבנית. סדר ט"ו בשבט הפך למסורת קהילתית מענגת וההקפות הן מסיבה עתירת ריקודים ושמחה.

"אנחנו פועלים לקירוב הלבבות", אומרת פרידה, ההצלחה, כפי שמעידה רוחק'ה נגבי, תושבת קיסריה, גדולה. "משפחת קפלן היא משפחה אהודה מאוד בישוב כי הם קודם כל אנשים נפלאים", אומרת נגבי, "הם מוכיחים לנו יום יום כי בישראל יש גם רבנות אחרת".

השביס מפנה מקומו לפיאה נוכרית

במהלך השבוע עסוקה הרבנית קפלן בין היתר בהכנת כלות, יצירת טקסי חגים קהילתיים, לימוד קבוצות נשים בבית הכנסת וגם בקריאת סיפורים לילדים בספריה. סדר יומה עמוס מאוד אך בכל יום שלישי היא משאירה מאחוריה את הרבנות, תולה על שכמה שלושה תיקים גדולים ונוסעת לבית החולים לניאדו שבנתניה.

בתוך שתי דקות הופכת הרבנית לליצנית לכל דבר. השביס מפנה את מקומו לפיאה שחורה וגדולה, הפנים הנקיות מאיפור נמרחות באדום בוהק ואת הבגדים, המכסים טפח וטפחיים, מחליפה שמלה ארוכה וצבעונית.

בכמה תנועות זריזות נדחסים אביזרי הרבנית פרידה לתוך אחד התיקים, כשהליצנית הרפואית פרידוש, פורצת אל המחלקה, מוכנה לשמח ילדים ומבוגרים.

- איך מחליטה רבנית להפוך לליצנית רפואית?

"לפני כמה שנים ראיתי בחו"ל את הסרט "פץ' אדמס" והרגשתי שגם אני רוצה. השילוב בין השטותניקיות, ההצגה והנתינה ניראה לי שילוב קסום. אחר כך שמעתי ראיון רדיופוני עם ליצן שהשתתף בקורס הרפואי הראשון ב'אסף הרופא', התקשרתי וביקשתי טפסי קבלה. לא שיתפתי איש בעניין הזה, אפילו לא את בעלי. כל יום רצתי לדואר וכשסוף סוף הגיעו הטפסים, מילאתי, שלחתי ובלילה לפני סדנת המיון לא ישנתי מרוב התרגשות. הרגשתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה.

"בסדנה עשיתי הכל כדי להקצין את משימות. אותי, ככה חשבתי לעצמי, הם לא ישכחו. נורא רציתי את זה וכשהתקבלתי הרגשתי שזכיתי בפיס.

"לשמח אנשים זו מצוה גדולה, ולעזור להירפא, זו מצוה גדולה עוד יותר. העובדה שאני, כליצנית רפואית, גם משמחת וגם עוזרת במשהו לתהליך הריפוי, גורמת לי סיפוק עצום. אין כל סתירה בין שני התפקידים שלי, הם משתלבים נפלא האחד בשני".

"אתה נכנס ומיד כולם מחייכים"

מחדרו של א' הקטן עוברים הליצנית פרידוש ובן זוגה לליצנות, עמית, לחדרים אחרים. במסדרון מתגודדת סביבם קבוצת ילדים בני כל הגילאים, מלווים בהוריהם. תוך שניות נשכחת הסיבה בגללה הם נמצאים במקום. חלק מהילדים רודף אחרי בועות הסבון, חלק תולה עיניים גדולות בקסם המטפחות הצבעוניות. צחוקים רמים נשמעים במקום שבדרך כלל לא צוחקים בו. לא ברור מי נהנה יותר, הילדים או הוריהם המותשים.

פרידה: "כניסה של ליצן לחדר לא דומה לכניסה של אף דמות אחרת, אתה נכנס ומיד כולם מחייכים. בפעם הראשונה שנכנסתי למחלקה הייתה התרגשות עצומה. באחד החדרים שכב ילד עיוור. כל מה שהיה לי להציע מבחינת לבוש ליצני, קסמים וכו', פשוט לא עבד. אז עשינו טיול בדמיון ואחר כך קטע ראפ ביחד והיה נהדר. הרגשתי איך הקושי שמכבה את החולה ומשתק אותו, מפנה את מקומו לחיוך.

"הגיל הכי קשה הוא גיל העשרה. נכנסתי לחדר בו שכבה נערה שבדיוק קיבלה בשורות רעות, היא לא שיתפה פעולה בהתחלה, אז עשינו לה שואו שכלל דיבוב שטותי לתוכנית טלביזיה שבדיוק צפתה בה. אמא שלה צחקה והיא חייכה ולי זה הספיק, נתנו לה כמה רגעים של חשיבה אחרת, נתנו לגיטימציה לחייך.

"בכלל, העבודה החשובה לדעתי, צריכה להיעשות עם ההורים של הילדים החולים, הם האחראיים העיקריים על המורל, וצריך לחשוב גם עליהם".

חוזרת לשביס 

השעות חולפות. הליצנים אומרים שלום מחויך וממשיכים למחלקת הדיאליזה שם יפגשו חולים מבוגרים. "לא פחות חשוב", אומרת פרידה. עם המבוגרים מדברים יותר, מספרים סיפורים ובדיחות. "אנחנו משמחים אותם וגם עוזרים להעביר את הזמן. הרי מדובר בימים ארוכים ומשעממים מאוד".

סוף היום. הליצנית פרידוש נפרדת, ונכנסת שוב לחדר השירותים. לא חולפות דקותיים ומן הדלת יוצאת הרבנית. הפנים נקיות מאיפור, השביס מהודק היטב. איש מן החולים לידו היא עוברת לא מעלה בדעתו כי זו הליצנית שרק לפני רגע העניקה לו בלון בצורת כלב ודיברה בקול מצחיק.

"הצורך להיות ערני ומרוכז מתיש לפעמים", אומרת פרידה בחיוך עייף ושמח, "אבל האדרנלין הזורם בדם והתגובות של החולים פשוט מכניסות ל"היי".

בצעדים זריזים היא נכנסת למכונית ושמה פעמיה צפונה. מטלות רבניות רבות עוד מצפות לה היום. בשבוע הבא, בעזרת השם, יגיעו היא, הבובה עדי והאף האדום, שוב למחלקה.