זוכה מנהיג "נוער הגבעות" שהואשם בתקיפת פלסטיני

רן, תושב הגבעות שליד ההתנחלות איתמר שבשומרון, ישב במעצר ימים ספורים, לאחריהם שוחרר למעצר בית בבית אחיו בנתניה. זמן מה לאחר מכן הוא הפר את תנאי שיחרורו ונמלט. בסופו של דבר, הוא נלכד בחודש אוגוסט בפארק הירדן, בו נפש עם משפחתו, בתום מרדף שנמשך כחצי שנה. לחוקריו סיפר שבילה ב-20 מקומות מסתור, בין היתר ביערות ובמערות.

בשנתיים וחצי האחרונות הוא נעצר ארבע פעמים על מקרים פחות או יותר דומים, ובכל הפעמים שוחרר

כתב האישום המקורי התייחס לשלושה ולנאשם נוסף, ויקטור לדיזנסקי, שמשפטו עדיין לא הסתיים. בכתב האישום נטען כי בחודש מרץ 2005 באזור ואדי כפר יאנון שבשומרון שהה עמאר אבו שחאדה במקום ורעה את צאנו. במקום היה גם חאדר אבו הנייה, שחרש את האדמה. למקום הגיעו ארבעת הנאשמים ורן ביקש מאבו שחאדה לשבת אך הוא החל להימלט לעבר אבו הנייה. לידזנסקי ואלעד החלו לרדוף אחריו עד שהוא נפל, ואז החלו לבעוט בו ברגליהם בכל חלקי גופו. בנוסף, לידזנסקי שכב על אבו שחאדה והיכה אותו בקת רובה אם 16 בראשו וגרם לפציעתו.

בהמשך היכה רן את אבו הנייה עם חוטי חשמל מהטרקטור שלו וכן היכה אותו באגרופיו בפנים. בכתב האישום נטען כי בעקבות התקיפה נגרמו לשני הפלסטינים חבלות. כתב האישום תוקן פעמיים, כך שהוסף לו כי לאחר בריחתו של אבו שחאדה ולאחר שנפל במהלך המרדף אחריו בעטו בו מנדל ואלעד בכל חלקי גופו.

בבית המשפט הודה לדיזנסקי והורשע בעבירה של חבלה חמורה ומשפטו מתנהל בנפרד משלושת הנאשמים.

שלושת הנאשמים כפרו בטענות כתב האישום ובעקבות כך נשמעו עדויות, ביניהן של שני הפלסטינים. הם סיפרו בעדותם כי הגעתם לשטח תואמה על ידי המוכתר עם הצבא, וסיפרו כי המתנחלים נוהגים באופן קבוע להכות אותם, לירות בהם ואף לחסל חלק מהצאן. השניים הוסיפו כי בעבר היו יכולים להגיע לחלקות שלהם באופן חופשי, אך כיום הם פוחדים כיוון שהמתנחלים מגרשים אותם בכוח.

"לא היתה מחלוקת לגבי כך שרן מחזיק בשטח"

בדיונים בבית המשפט נמסר כי מקום התקיפה הוא שדה תלתן שגידל ועיבד רן לפחות מספר שנים קודם לכך, כחלק מחוותו "בגבעות העולם", שנמצאת באזור קדומים, וכי רן העסיק את יתר הנאשמים בחוותו.

השופטת, נאוה בכור, זיכתה את שלושת הנאשמים ובהכרעת הדין קבעה: "מעדויות התביעה וההגנה עולה כי בין הנאשמים שמהווים חלק ממתיישבי האזור ובין התושבים הפלסטינים, ניטשים סכסוכי קרקעות מרים ומתמשכים הנוגעים לשטחים החקלאים שבמקום". היא הוסיפה כי לא היתה מחלוקת על כך שרן החזיק בשטח בו התרחש הארוע הנטען והמתלוננים ידעו על כך. לדבריה, אבו הנייה שינה את תשובותיו בבית המשפט בכל הנוגע לטענות נגד רן, "באורח חמקמק וצלופחי ואף לא נמנע ממתן תשובות משוללות כל הגיון". עוד קבעה השופטת כי אבו שחאדה הודה בבית המשפט כי יכול להיות שלא אמר דברים נכונים בעדותו במשטרה.

השופטת סיכמה ואמרה כי המתלוננים מסרו גרסאות שסתרו את דבריהם שלהם ואת דברי זולתם בניגוד להגיון ולשכל הישר. "אותות האמת והתנהגותם בעת עדותם לא הותירו רושם בדבר מהימנותם. המתלוננים אף הפליגו בהגזמת הארועים ופירוט נזקיהם, עומתו עם ראיון עיתונאי שנתנו טרם עדותם ובו מסרו פרטים שסתרו את תוכן הודעותיהם מטעמים שונים, באופן המטיל ספק בדבר אמירת האמת אף על ידם במשטרה שם מסרו דבריהם באורח מוגזם ומגוייס המטיל דופי במניעיהם".

למרות שרן הודה במשטרה בארוע התקיפה קיבלה השופטת את טענתו לפיה היה בטוח שהודאתו הגורפת תתברר בסופו של דבר ככוזבת, וכי הוא ביקש לנכס את האשמה לעצמו ולהביא לכך שחבריו ישוחררו.