בריטי ספירס

לכאורה אין לכם סיבה להאמין שהסרט החדש של וודי אלן מוצלח. אני די בלתי סלקטיבי כשזה מגיע לוודי אלן. הצלחתי למצוא רגעים משעשעים גם בסרטיו הבינוניים ביותר - "מלינדה ומלינדה". את "כל דבר אחר", סרטו הלפני אחרון, ממש חיבבתי. "סוף הוליוודי" היה משעשע מאוד בעיניי. אפילו "Small Time Crooks", הסרט היחיד של אלן שלא הוקרן מסחרית בארץ, מאוד הצחיק אותי בחציו הראשון. בקיצור, חוץ מאת "קללת אבן העקרב הירוקה", "סלבריטי" ו"אליס", אני בהחלט מחבב את רוב מה שהוא עשה ב-20 השנה האחרונות, שנחשבות לשנים החלשות שלו. אני מחבב את הנוירוזות שלו, את ההומור שלו, את הטעם הקולנועי שלו ואת העובדה הכמעט מרגיעה שכשבאים לסרט של אלן, יודעים פחות או יותר למה לצפות. מהפונטים בפתיחה, דרך הבחירות המוזיקליות מעולם הג'אז, הקלאסי והאופרה, ועד פיתולי העלילה המעידים שאלן, כמו יהודי טוב, אוהב להתפלפל עם מושגים כמו מוסר ומצפון.

סרטו החדש "נקודת מפגש" (שזכה לשם עברי קורקטי, אך בהחלט תמוה) הוא אותו דבר, אבל שונה. קודם כל הוא מתרחש בלונדון. על זה בוודאי כבר קראתם קודם: אלן, שרואה את הקהילה הקולנועית האמריקאית מגלה פחות ופחות סבלנות לסרטיו ופחות ופחות נכונות לממן את סרטיו, מצא מימון אנגלי. הם, בתמורה לכסף, דרשו שיצלם את סרטו באנגליה. הוא, בתמורה לכספם, יצר את אחד הסרטים הכי חדים וערניים שלו בתקופה האחרונה. ובהחלט הסרט שבו הסקס כל כך נוכח ושופע ולא רק מרומז (שאת זה, אני מניח, אפשר לייחס לתגובת האלנית הטיפוסית לנוכחותה של סקרלט ג'והנסון, כולה עזוז פלרטטני, על הסט שלו). זה עדיין לא אלן הווירטואוז הקומי או הדרמטי של אמצע שנות ה-80, אבל זה בהחלט אלן עם סומק חדש בלחיים, עם ניצוץ רענן בעיניו בנות ה-70. וכמובן, כשהכל הולך טוב, הוא מיד עושה סרט פסימי. שמתם לב לזה? מאז "אנני הול", כשאלן בתקופות שפל הוא עושה קומדיות קלילות, כשהוא בתקופת שיא יצירתית הוא עושה סרטים קודרים ופסימיים. והנה, "נקודת מפגש" הוא לא רק אחד מסרטיו הרציניים של אלן, הוא גם סרט נטול הומור. שיהיה ברור: לא סרט עם מעט הומור, אלא נטול הומור לחלוטין (טיפה אירוניה זה כל מה שתוכלו לקוות לו כאן, וגם היא מגיעה בסוף). לא תחייכו בו אפילו פעם אחת. אצל רוב היוצרים זו מגרעת חמורה, אבל בגלל שאלן הוא אחד מיצרני הבדיחות הכי טובים של המאה ה-20 יש להניח שלא מדובר בדלדול משאבים אלא בטקטיקה תסריטאית. אלן לא רוצה לרכך כאן כלום בחיוכים ובשנינויות. יש לו משהו חמור להגיד לכם.

"נקודת מפגש" מתחיל באופן מפתיע למדי. הוא מפתיע בכך שאין בו הפתעות. גיבור הסרט, כריס (ג'ונתן ריס מאיירס), הוא שחקן טניס מקצועי ממשפחה ענייה שמוצא עבודה כמדריך טניס בקאנטרי קלאב, מתיידד עם יורש עשיר וצעיר, מתאהב באחותו, מפלרטט עם ארוסתו וזוכה באמון אביו. זה הבסיס לעלילת הסרט. ואני, שראיתי כמה סרטים מימיי, הייתי בטוח שתכף נגלה פרט שלא ידענו על אותו טניסאי עני שמזלו שפר עליו. זה הכל חלק ממזימה? הוא תכנן את זה? יש לו מחשבות פליליות? לא. הוא באמת תמים, מוכשר ובר מזל. והדרמה עד כאן היא סטרייטית לחלוטין. כמו דרמה בריטית נינוחה. ארוחות ערב, טיולים בפארק. כמו סרט של וודי אלן, אבל בלונדון: ביקורים במוזיאונים, טיולים ברחובות, ארוחות במסעדות נחשבות, פרומנדה על שפת הנהר (התיימז כל כך דומה לאיסט ריבר, הנהר הניו יורקי הכה מצולם בקריירה של אלן). אלן, שבונה על כך שהקהל שלו מיומן בקריאה תרבותית, או לפחות מיומן בצפייה בסרטיו, מכניס לא מעט רמזים תיאטרליים וספרותיים בדרך. הגיבור קורא את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. ידעתי! זה יהיה "החטא ועונשו" בלונדון. הגיבור צופה ב"לה טרוויאטה" באופרה המלכותית. ברור! זו תהיה טרגדיה בסגנון "הגברת עם הקמליות", רק בלונדון במקום בפריז. הגיבור הולך לראות את "האשה בלבן" של אנדרו לויד וובר. כמובן! זו תהיה תעלומת פשע המסועפת במשולש רומנטי בין אחים. אבל לא. זה לא אף אחד מהם. אלן שותל רמזים, אבל לא נותן לנו את העונג לראות אותם מתגשמים. האמת היא שסרטו מכיל אלמנטים מכל היצירות האלה, ובוודאי מיצירות נוספות שאוזכרו בסרט ושלא זכרתי או שלא זיהיתי, אבל הוא רוצה להגיד משהו אחר. החטא ועונשו? לא הפעם. יש חטא, אבל אין עונש.

אלן עצמו, כמו גם רבים מהמבקרים שכתבו על הסרט, מציינים שהתימה המרכזית של הסרט היא תפקיד המזל בחייו של אדם. אבל זה קצת פשוט מדי, למרות שרק תסריטאי עם שלושה אוסקרים יכול להעז לכתוב תסריט המבוסס על מזל (בעולם התסריטאות נתפס מזל כאלמנט שרירותי מדי מכדי להיות אמין קולנועית). אלן כאמור, קורא תיגר על המוסכמות

הקולנועיות/הוליוודית בכל הקשור במוסר, שכר ועונש. בכל היצירות שהוא מזכיר בדרך, מי שחוטא נענש. ב"נקודת מפגש" זה הפוך: החוטא יוצא ללא פגע, ורק התמימים והצדיקים נפגעים. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. לכאורה נדמה שמה שאלן מציע היא תפיסה אנטי אנושית, המהללת רוצחים, נואפים ושקרנים. אבל זה יותר מורכב: אלן בונה מחזה מוסר, רק בלי המוסר. מחזות המוסר והמסר שהושרשו בתיאטרון ובקולנוע, בעיקר מטעם תרבות נוצרית שמרנית, נועדו להזהיר את הצופים בהם שאלוהים צופה תמיד ובא חשבון עם שחוטא. נאפת? רצחת? שיקרת? מות תמות. אבל בחיים, מזכיר לנו אלן, זה לא ממש ככה. אין אלוהים שמחלק ציונים למצטיינים, וזורק לזפת הרותחת את הנכשלים. המוסר אינו אלוהי, והשיטור אינו נעשה בידי שמיים. המוסר הוא אנושי, אישי. הציווי העליון ביותר שעל פיו אנו חיים, הוא צו מצפוננו. וכשמישהו חוטא הוא צפוי לא לצלייה בגיהינום, אלא לעונש חמור בהרבה: אריכות חיים נטולת השלכות שבה הוא צריך להתייסר עם מצפונו על מעשיו. גיהינום לפתע נשמע כמו פיקניק.

בהקרנות מוקדמות הוצג הסרט "שקרים נפרדים" שיוצג בפסטיבל (בתרגום לעברית). לכאורה סרט בריטי סטנדרטי על חייהם המשועממים של בעלי הממון והמעמד, אבל קצת מורכב יותר. למעשה היה משהו בסרט הזה שהזכיר לי קצת את "נקודת מפגש" של וודי אלן. בעיקר מנקודת המבט של התסריט. ג'וליאן פלואוס זכה באוסקר על התסריט ל"גוספורד פארק" של רוברט אלטמן, "שקרים נפרדים" הוא סרטו הראשון כבמאי, וכמו ב"נקודת מפגש" גם כאן יש ניאוף ושקר ומוות, אבל השכר והעונש לא מחולקים באופן שהייתם מצפים. לכאורה "שקרים נפרדים" הוא עוד מלודרמה ויקטוריאנית (בסגנון, לא בתקופה. היא מתרחשת בלונדון ופרבריה של ימינו). די בדומה ל"שיגעון האהבה" של דייוויד מקנזי גם כאן תמצאו אשה עשירה ומשועממת הנתונה בנישואין נינוחים אבל קרירים וקופצת למיטה עם החתיך הראשון שעובר לידה. אבל אז מתגלה חטא אחד, שהופך לחטא שני, וסוד אחד מצטבר לסוד שני. ומה קורה בסוף? ממש כמו אצל וודי אלן, החצי השני מרתק בהרבה מהראשון, פשוט כי הוא לא הולך לכל הכיוונים הכי צפויים. ההבדל הוא שפלואוס הוא תסריטאי שנון אבל במאי די מיובש. סרטו סביר מאוד, לא שום דבר שייחרת בזיכרונכם, אבל כשצורכים אותו יחד עם "נקודת מפגש" הוא מציג רגע מעניין בעולם הפנימי של שחקנים שהפכו תסריטאים זוכי אוסקר שביימו את סרטם באנגליה.