לפעמים, חלומות מתגשמים (ולפעמים זה לא מספיק)
מה עושים כשילד חולה בסרטן? כשיש סיכוי סביר שלעולם לא יבלה בפארקי שעשועים, יגשים חלומות, יראה את העולם, יכבוש את אמריקה? אפשר ללוות, ולעודד ולקוות שינצח את המחלה הארורה, אבל אפשר גם לעצור את הזמן, ולהפוך עולמות בשבילו: למלא את כל המשאלות, לקחת אותו על תרופותיו וציודו הרפואי אל אפשרויות בלתי מוגבלות, ולהגיש לו את כל החלומות הגדולים שלו על מגש ענק של הרבה כסף. דורון קופרשטין ליווה ותיעד את המסע מהאגדות של 20 ילדים חולי סרטן מישראל בערי החוף המערבי של ארה"ב, ולמד במהלכו על חיים שהם הרבה יותר מסרט הוליוודי: לא תמיד יש להם סוף טוב, אבל הם הרבה יותר גדולים מהחיים
אי אפשר לא להתחיל את הסיפור הזה מהסוף:
הזמן - היום האחרון במסע החלומות של משלחת ישראלית בערי החוף המערבי של ארצות הברית, שלהי קיץ.
האירוע - מסיבת הפרידה שארגנה למענם הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס.
המקום - חצר האחוזה המפוארת באנסינו של איש העסקים יוסי רבינוביץ', שאביו, יהושע רבינוביץ', היה ראש עיריית תל אביב ושר האוצר.
הסט – כמו שיכול להיות רק בהוליווד: הכל נוצץ, מפואר, מהסרטים. כל טוב אמריקה על השולחנות, כל שפע האפשרויות הבלתי מוגבלות מסביב, כל מי שעשה את זה שם בגדול בקהל.
והכוכבים – 20 ילדים חולי סרטן מישראל, שכל אחד מהם וכולם ביחד, גדולים מהחיים.
חיים משה נשבע מהרמקולים. ועל רחבת הריקודים הקטנה מתארגן מעגל גדול של ידיים קטנות, עשרים ילדים מאוד שמחים עם דמעות בעיניים במחול אחרון לפרידה. ההתרגשות של הקטנים במרכז מדביקה את המעגל הענק שמקיף אותם, וחגורת האלפיון העליון של הישראלים הקשוחים באל איי מגיבה בפרץ של דמעות. לרגע ממושך ונדיר אחד היה אפשר להאיר את חצי העיר באנרגיה הטובה שזרמה שם, להניע טורבינה גדולה של אהבה, ועוד להישאר עם עודף. גם מי שניסה עד לאותו הרגע לשמור על קור רוח כבר לא הצליח להחזיק את הדמעות.
גם אני.
הדמעות, בלי ציניות, זולגות מעצמן. ברגע הזה גם אני, עד כה מלווה, עיתונאי בתפקיד, צופה סביל בסרט הזה, מבין עד כמה נגעה בי העלילה שלו, עד כמה עמוק נקשרתי לחבורה המרגשת הזו, שרוקדת במעגל על רחבת הריקודים, עד כמה תמיד אקח בלבי כל אחד ואחד מהילדים המדהימים האלה, שאותם ליוויתי בשבועיים של חלום בארץ האפשרויות.
ועד כמה זה מוחשי פתאום, שאולי זו הפעם האחרונה שאראה אותם. לא רק שמחים ורוקדים, אלא בכלל, חיים. שבעצם, רגע השיא הזה, שנבנה במהלך שבועיים אינטנסיביים של חוויות שכל ילד יכול רק לחלום עליהן, הוא אולי גם שירת הברבור שלהם, שעתם היפה האחרונה, השיא של חייהם הקצרים, הטראגיים.
"זה לא הולך להיות קל", הזהיר אותי ציון אבוטבול, המייסד והמקים של "גדולים מהחיים" יומיים לפני שיצאנו לדרך. חשבתי שהוא מדבר על הרגעים הלא פשוטים שאיתם התמודדנו כל המסע, על הקשיים הפיזיים, על הצורך בתשומת לב, ערנות ופעילות מסביב לשעון, על ההשקעה והתמיכה הרבה בילדים.
ברגעים האלה באנסינו, מעט לפני שהאירוע הסתיים, סוף סוף הבנתי למה אבוטבול התכוון באמת.
בדיסניוורלד יוסדה "גדולים מהחיים"
את "גדולים מהחיים" ייסד ציון אבוטבול לפני שבע שנים.
כשהיה בן שלוש, סבל בנו, עומר, מגידול במוחו. אחרי טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים, החליטו אבוטבול ואשתו לעזוב הכל, לעשות פסק זמן בחיים, ולקחת את עומר לדיסניוורלד באורלנדו, פלורידה.
קטע מתוך הסרט על המסע של "גדולים מהחיים" בארה"ב, שישודר בחג הפסח הקרוב בערוץ 2. צילום: יוסי גלמידי, בימוי: אסף קמר
עומר סבל אז קשיים מוטוריים, ואיבד את היכולת לדבר. "הטיול לארצות הברית נתן לו אנרגיות חדשות", מספר אבוטבול. "כשחזרנו לארץ, עומר אפילו חזר לדבר. ממש מול עינינו התרחש אצלו השינוי הרגשי, הדרמטי".
המקרה הפרטי שלו סיפק לאבוטבול את ההשראה, ובתוך פרק זמן קצר יצא בעקבות חזונו, והקים את "גדולים מהחיים", עמותה שיש לה רק מטרה אחת: לאפשר לילדים חולי סרטן להספיק לחוות חוויות גדולות מהחיים, שאולי לעולם לא תהיה להם הזדמנות רגילה לחוות אותן בדרך אחרת, ולהטיס אותם לטיולים של כיף בכל העולם.
בשנות פעילותה הטיסה העמותה יותר מ-1,000 ילדים חולים לטיולים בארה"ב ואירופה, ובמקביל – החלה להפעיל גם בישראל ימי כיף ומחנות נופש מיוחדים לילדים החולים ולבני משפחותיהם. לעמותה יש נאמנים בכמה ממדינות ארה"ב ואירופה, כאשר הנציגות הגדולה והפעילה מכולן היא זו של הקהילה הישראלית בחוף המערבי בארה"ב.
20 מונולוגים של גבורה
סוף אוגוסט, 8 בבוקר, נתב"ג. כבר ביציאה מהמעליות קל לזהות את ה"גדולים מהחיים" בקצה הרחוק של אולם היוצאים, עוטים כולם חולצות לבנות עם לוגו צבעוני: ילדים שמחים מרימים ידיים.
כבר בנקודה הזו שום דבר לא קרה כפי שצפיתי. כשאתה אמור להצטרף לטיול של 20 ילדים חולי סרטן, רצות לך בראש תמונות אחרות לגמרי, של דרמות בגרוש בטלוויזיה. אבל ילדים הם ילדים, גם כשהם חולים בסרטן, ודבר לא מסגיר את זה מבחוץ: הם רצים, קופצים, צוחקים, מתרגשים, נפרדים מאבא ואמא, רובם לראשונה בחייהם.
אפילו בת ה-15, שמצתרפתת ארוכות עם החבר בשער לאולם ההמראות, נראה שגרתי לחלוטין. רק יוסי הצלם ואסף הבמאי, צוות הצילום, שמנציח כל רגע במעמד הזה בתנועה מעגלית מסביב לזוג כמו היו גיבורים של סרט איטלקי ישן, מזכירה עד כמה שום דבר בהתרחשות הזו אינו רגיל.
כמה ימים אחר כך, כשאני מתוודע לראשונה לסיפורה של סתיו, שלקתה בסרטן בלשון, והחבר דור, שלא עזב אותה לרגע לאורך כל מחלתה, היא כבר יוצאת מהסט של סרט ישן, ומשתלבת בעוצמה בסרט של החיים. סרט שהסוף שלו נראה טוב, ותקין, וידוע מראש, אבל עלול להפתיע לרעה.
הסרטן לא בררן, ולא מרחם על ילדים. יחסי הציבור שלו מלווים אותנו מיום שנולדנו, מאז לימדו אותנו לירוא אותו, להדחיק אותו, ולקרוא לו "מחלה קשה", או "המחלה ההיא". אבל בפועל, אם הוא לא תקף חלילה איש מיקירינו, מה אנחנו באמת יודעים על המחלה הזו, מה אנחנו יודעים על החולים?
בשבועיים הבאים שמעתי 20 סיפורי גבורה בגוף ראשון, סיפורים על מלחמה של ילדים, חלקם רכים, שהמחלה אילצה אותם להתבגר, לצבור ניסיון חיים ותובנות שרבים מאיתנו לא יחוו במהלך חיים מלא. יהודים, ערבים, נוצרים, פלשתינים. לסרטן אין גבול, ולפעמים, הוא יכול גם להיות הבסיס, המכנה המשותף, החוליה המקשרת בין אנשים, שאם לא היו נתקלים במחלה האיומה הזו – ספק אם היו נפגשים אי פעם.
למונולוגים המרגשים האלה שימשו תפאורה כל האטרקציות הכי שוות שהחוף המערבי יכול להציע: הפארקים דיסנילנד ועולם המים, אולפני יוניברסל ומלונות הפאר של וגאס. בימים שבארץ התרכזו כל כוחות הביטחון לשם ביצוע ההתנתקות מעזה, התמקדו הילדים האלה בהתנתקות הפרטית שלהם: מבתי החולים, מהבדיקות המתישות, מטיפולי הכימו וההקרנות, וגם מההורים הדואגים. בדרך, פגשו גם אנשים טובים, שמדי שנה מאפשרים לכל כך הרבה ילדים להשתתף בחלום הזה. חוויה של פעם אחת בחיים.
שטיח אדום בדלפקי ההגירה
דווקא הכניסה לארצות הברית, אומה מחויכת כל כך, תמיד כל כך מייאשת. אחרי טיסה שלא נגמרת, המפגש הראשון של היורדים מהמטוס הוא נציגי רשות ההגירה. מי שחווה את המפגש הזה יודע עד כמה בלתי נעים הוא יכול להיות: פקידי ההגירה, קשוחים וחשדניים, מתייחסים לג'וב שלהם ברצינות רבה, ולא אחת לוקחים אותו לקצה.
גדולים מהחיים. הנבחרת המלאה בדיסנילנד (צילום: מוטי אברג'ל)
אולי משום כך מפתיע לגלות עד כמה הסיפור הפעם שונה. בנחיתה בניו-ארק, אחרי 12 שעות טיסה ממתין לנו כבר בפתח המטוס אחד ממנהלי מחלקת ההגירה, שמלווה אישית את הקבוצה עד הדלפקים, שמתוכם שניים הוקצו במיוחד בשבילנו. באדיבות מנהליה, ההמתנה מול דלפקי מחלקת ההגירה, שנמשכת בדרך כלל יותר משעה וחצי, הופכת למעבר חלק וחייכני של כל חברי הקבוצה והמלווים. בתוך פחות מרבע שעה היינו כבר בחוץ. וי-איי-פי במחלקת ההגירה – זו חוויה שמעולם לא התנסיתי בה, וסביר שלעולם לא אתנסה בה שוב.
ההתמכרות של הישראלים
בשלוש השנים האחרונות, התמכרה הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס ל"גדולים מהחיים". הפעילים המקומיים של העמותה מגייסים למענה בכל חודשי השנה תרומות, המשמשות בין היתר למימון הטיול הזה. על כן, מסיבת הגאלה
השנתית, גולת הכותרת של פעילות ההתרמה הקבועה, מתקיימת בקיץ, בהשתתפות הילדים מישראל. 600 מהישראלים המצליחים ביותר בלוס אנג'לס שילמו השנה 250 דולר כל אחד תמורת הזכות להשתתף בערב הנוצץ, שהתקיים באולם האירועים ההדור במלון "שרתון", סמוך לאולפני יוניברסל (רוצים לקרוא איך היה? לחצו כאן). בתום חודשים של תכנונים מפורטים, וטלפונים והפקת ענק התברר גם הסכום שנאסף השנה - כחצי מיליון דולר.
אבל ה"התמכרות" הזו לא מתבטאת רק בכסף. הישראלים החמים של אל איי מעורבים בכל יום, בכל שעה: כבר בשדה התעופה הם ממתינים לנו עם סנדוויצ'ים ושתייה חמה, ואחר כך, הם מארחים כמעט מדי ערב את כל הקבוצה לארוחות ערב מושקעות בבתים הפרטיים שלהם, תורמים טיפולי ספא, סיורים מודרכים, טיסה במסוקים בשמי העיר, ודואגים לפנק בכל רגע פנוי בלו"ז.
יאיר גבריאלי, למשל, הטורנדו מאחורי פעילות העמותה בלוס-אנג'לס, לקח חופשה מהעבודה, ובמשך כל השבועיים הוא צמוד אלינו, כל מקום כמעט שנגיע. כך גם רן יניב, שי לוי, איריס גולדשטיין-חגי ועוד רבים וטובים. "זו שליחות", מסביר לי גבריאלי, "מכאן, מלוס-אנג'לס, זה המעט שאנחנו יכולים לתת ואנחנו נותנים את זה ביד רחבה, מכל הלב".
הבסיס שלנו בלוס אנג'לס הוא מלון "רנסנס" היוקרתי, זה הצמוד ל"קודאק ת'יאטר" הידוע בכל העולם כמשכן הקבוע של טקס האוסקר - כל הקומפלקס הזה הוא בבעלות ישראלית. אחרי מנוחה קצרה יוצאת הקבוצה לסיור היכרות בהוליווד, בהדרכתו של השחקן-בדרן מנחם זילברמן, שהגיע לעיר לפני כמה שנים ומתפרנס בין היתר מהדרכת קבוצות של תיירים בעיר הכוכבים.
ספק אם קבוצה של ילדים בריאים היתה עומדת בקצב המהיר של הטיול הזה. אבל ל-20 הילדים בוערת אש בעיניים, והם להוטים להספיק עוד ועוד חוויות: עוד פארק, ועוד אולפן, ועוד אטרקציה ובריכת דולפינים, כאילו המחלה צועקת במקומם, דוחקת בהם מבפנים: תספיקו כמה שיותר, תשתו את החיים היפים בשלוק אחד, אל תעצרו.
קטע עם מיכל ינאי
היום של מסיבת הגאלה הוא יום של הפתעות: בבוקר הבנות נוסעות לסדרת טיפולי יופי בספא, והבנים נוטלים אקדחי לייזר, ויוצאים לקרב. דקות לפני
דרמה ב"טמפו"
"טמפו" היא אי ישראלי בלוס אנג'לס. מדי ערב, כמעט 30 שנה, מתקבצים כאן עשרות ישראלים, שהפכו את המסעדה בשדרות ונטורה באנסינו לביתם השני. אחרי יום עמוס חוויות באולפני יוניברסל מזמינה אותנו גילי, בעלת המסעדה, שבעצמה איבדה לסרטן את בעלה לפני כשנתיים, לסגור כאן את הערב. לבמה במרכז עולה זמר הבית יוסי לוי, שמחמם את האווירה במחרוזת שירים ישראלים. השולחנות המרכזיים מתפנים חיש, ואל הילדים המחוללים מצטרפות לפתע השחקניות נועה תשבי וחני פירסטנברג, אחת תושבת קבע, והשנייה כאן בביקור.
הערב הזה יכול היה להיגמר בצלילים השמחים של "טמפו", אבל שלום בן שימול, הרופא המלווה של הקבוצה, מאבחן פריחה חשודה אצל אחד הילדים, ומעלה חשש שנדבק באבעבועות רוח. כדי לשמור על המוראל של הילדים נשמר העניין בסוד, והילד נשלח עם הרופא לבית החולים הקרוב, שם שהה במשך הלילה. החרדה של המלווים התמקדה כעת בשלומם של הילדים, שהמערכת החיסונית בגופם של רבים מהם כמעט לא מתפקדת בגלל הטיפולים האגרסיביים שהם עוברים. החשש הוא שגם הם נדבקו.
מרגע זה נכנסים המלווים והמארחים הישראלים לתזזית: אחרי שהילדים הולכים לישון מתחיל מסע התייעצויות טלפוני עם רופאים מישראל ורופאים מקומיים. לכולם ברור שצריך לחסן מייד את הילדים, ושיש צורך להשיג כמות מסחרית של חיסונים לאלתר, אבל חוקי הבריאות הנוקשים של ארצות הברית מקשים על ביצוע המשימה.
מה שבישראל היה נפתר בטלפון אחד לגורם בעל השפעה, הופך כאן למשימה מורכבת ומסובכת. הפעילים המקומיים של העמותה מגייסים גדוד של חברים רופאים, שמזהירים אותנו שרופאי מערכת הבריאות האמריקנית ייאלצו לאשפז את כל הילדים ל-28 ימי בידוד, כי זה החוק. אחרי לילה ללא שינה ומתח רב נושמים מלווי הקבוצה לרווחה: הטיול לדיסנילנד אמנם נדחה, אבל במרכז הרפואי של אוניברסיטת יו.סי.אל.איי ממתינים לילדים החיסונים הנדרשים. ההמשך התנהל כמו מבצע צבאי: הילדים הוסעו למקום, חוסנו, ובמקום דיסנילנד קיבלו חצי יום לעצמם.
כפיצוי, מזמינים שרי ויחי יוגב, זוג מתנדבים מקומיים של העמותה, את כל הילדים לביתם בגבעות הוליווד, ושם כולנו צופים ביהודה סעדו מנצח בגמר של כוכב נולד באדיבות הערוץ הישראלי של לוס אנג'לס.
חוויה שמיימית מעל הבית של מדונה
מספרם של הישראלים בלוס אנג'לס כה גדול, שיש בה אפילו אגודה של טייסים על טהרת הישראלים. הם נפגשים מדי סופשבוע, ויוצאים משדה התעופה ואן-נייס לטיולים בשמיים בצי של מטוסים פרטיים ומסוקים.
לשם הביא אותנו צפריר אביעזר, בעליו הגאה של מסוק חדיש ומצוחצח, וגם מתנדב נלהב ב"גדולים מהחיים". הוא, ביחד עם שישה טייסים מחבריו הקרובים על מסוקיהם, העניקו לקבוצה חוויה שמיימית: טיסה קבוצתית בשמי אל איי.
במשך כשעה ריחפנו מעל כל מה שבאמת חשוב בעיר הזו: הבית של מדונה בהרי הוליווד, האחוזה של פמלה אנדרסון במאליבו, כיפת השמיים של אולפני יוניברסל, החיץ שבין מגדלי הדאון-טאון וגם מעל קו החוף, שם הנמיכו כל המסוקים כמעט עד המים, כדי לאפשר לילדים לצפות בדולפינים ששחו שם להנאתם.
כואבים ומלווים
אל 20 הילדים נצמדה למשך שבועיים חבורת מלווים מופלאה, רובם קשורים בנימי נפשם לפעילות העמותה. אבי בן דוד, שדאג לסדר הטוב וללו"ז, החל
להתנדב בעמותה לפני כשלוש שנים, אחרי שאיבד את בתו ענבר בגיל 9. בריג'יט שמואלי, האמא של הקבוצה, איבדה את בתה שירלי, שהיתה רק בת 13 כשהוכרעה על ידי הסרטן. יעל גרינברג ריגשה את כל הנוכחים בערב הגאלה, כשסיפרה כיצד בתה, שני, השתתפה בטיול החלומות הקודם, ונפטרה כעבור כמה חודשים בגיל 16. גם בתו הקטנה של פתחי שיבלי, ה"רס"ר" של הטיול, לקתה בסרטן.
המונולוגים הגדולים מהחיים
מיום ראשון הקרוב ובמשך כשבועיים, נחשוף כאן מדי יום סיפור אישי מופלא של אחד ממשתתפי הקבוצה המיוחדת הזו, שיצאה להגשים חלום עם עמותת "גדולים מהחיים", בטרם יהיה מאוחר.
אתם מוזמנים להצטרף אליהם, להכיר כל אחד ואחד מהם, וללמוד כמוני להעריך ולהעריץ את הילדים האלה, שכל אחד ואחד מהם וכולם ביחד - גדולים מהחיים.
לפנייה לכתב/ת 
