יוסי ולדג'ר

"הר ברוקבק" (איזה תרגום עברי מסורבל), הזוכה הגדול של גלובוס הזהב ופרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, הוא המערבון ההומואי הראשון שמגיח מסביבות המיינסטרים. למען הדיוק, סרטי המערבון – שהתקיימו תמיד בסביבה גברית מאוחדת ודחוסה, ושבהם נשים היוו גורם שולי ומאיים על האחווה הזכרית המסוקסת – זכו לא פעם לפרשנויות שהתייחסו אל התת טקסט ההומוסקסואלי שלהם. ממונטגומרי קליפט ב"נהר אדום" של הווארד הוקס מ-1948, דרך המבטים הטעונים מינית שמחליפים ביניהם דין מרטין וריקי נלסון ב"ריו ברבו" (1959), אף הוא של הוקס, ועד הפיכתו של הקאובוי לאייקון של תרבות הגייז ב"קאובויים בודדים" שייצר אנדי וורהול ב-1968 וב"קאובוי של חצות" זוכה האוסקר שביים ג'ון שלזינג'ר שנה אחר כך.

אלא שבסרטו החדש של הבמאי הטייווני אנג לי ("נמר דרקון", "הענק"), לפי סיפור קצר מאת אנני פרו שהתפרסם ב"ניו יורקר" ב-1997, ומגולל את אהבתם הסודית ורבת השנים של שני בוקרים, זה לזה – הלטנטי הופך לגלוי, והקוויריות הסמויה שפיעמה מתחת לחזותו הכל גברית והמקודשת כמעט של המערבון, נעשית מפורשת מאי פעם. אגב כך, פה ושם עולה התחושה, שהסרט משתוקק ממש שנעריץ את אומץ ליבו על שהוא מעז להציג באופן זה את הגבריות המערבונית הקדושה – יש בו משהו שמבקש להחניף, מחד, לצופה הליברלי והרגיש, ולאתגר מאידך את "כוחות השחור" של אמריקה הרפובליקנית האדוקה. זהו, במילים אחרות, אחד מאותם סרטים שהצפייה בהם מלווה בתחושה מפנקת של עשה-את-הדבר-הנכון.

אידיאליזציה של גברים רגישים

אניס דל מאר (הית לדג'ר) וג'ק טוויסט (ג'ייק ג'ילנהול) נפגשים בקיץ אחד, של שנת 1963, בתור לחיפוש עבודה. סצינת הפתיחה של הסרט מתארת את התאהבותם זה בזה ממבט ראשון, אף שמילה כמעט ואינה נאמרת, ואחר כך הם נשכרים כדי להשגיח יחד על עדרי כבשים בברוקבק מאונטן, וויומינג. את המתח המיני ביניהם אפשר לחתוך בסכין – סצינה יפה אחת מראה את אניס רוחץ בעורף הפריים בעוד ג'ק, בחזית התמונה, ממולל בפיו סיגריה ונמנע מלהסתכל – עד שבלילה קפוא אחד הם מממשים את תשוקתם באוהלו החמים של ג'ק. הקיץ חולף. דרכיהם נפרדות. אניס וג'ק נישאים (למישל וויליאמס ואן האתאוויי, בהתאמה), ומולידים ילדים, אך התשוקה מסרבת לשקוע. כך הם ישובו ויפגשו, און ואוף על פני שני עשורים, נשותיהם הפגיעות נותרות ברקע, ואהבתם – במסתרים.

ברוקבק מאונטן הוא גן העדן האבוד שלהם. ממנו גורשו, ואליו הם כמהים. אכן, חלקו הראשון של הסרט לוקה בעודף של נופים ושתיקות, שמדגישים את הפיוט שבכאב וזועקים את כאבה של תשוקה במצוקה. עם זאת, אחד ההיבטים המעניינים ביותר בסרט, הוא האופן שבו התשוקה הזו נותרת מחוץ להיסטוריה – כך, אף ש"הר ברוקבק" נפתח בשנת 1963, בחודש אוגוסט, אין בו כלל אזכור של רצח קנדי, למשל, או מלחמת ויטנאם – ובכך מעניק לסיפור האהבה הזה צביון שהוא פרטי ומיתולוגי כאחד. התוצאה היא סיפור אהבה קצת מלא בהכרת ערך עצמו, כזה שטובל באידיאליזציה של שני גברים רגישים (ג'ק אף מתעמת בסרט עם חותנו כדי להוכיח את גבריותו), והופך את סוחטן הדמעות שהם גיבוריו ל"גדול מהחיים".

אך אלו הם פגמים זניחים בסרט מרגש ויפהפה, שבצד היותו מערבון משונה מתפקד גם כמלודרמה מסורתית – אך בהיפוך. במקום להעמיד את האישה בפוזיציה המתוסכלת והמיוסרת, ממוקמים הגברים בעמדה כזו, שבה התא המשפחתי הופך בעבורם לכלא מחניק, ונשותיהם – למלכודת שבתוכה הם נתונים. ועם זאת, הנשים פה – שבמערבון המסורתי נתפסו, על פי רוב, כדמויות מינוריות וביתיות – אינן מעוצבות בגסות, לפחות לא ככל שהדברים אמורים במישל וויליאמס, אשת אניס (זוגתו ואם בתו של לדג'ר גם במציאות), שהתסריט אולי לא מאפשר הזדהות יתרה עמה, אבל גם היא, אחרי הכל, קורבן. המונולוג הכואב שהיא נושאת על הפיתיונות שהטמינה בערכת הדיג של בעלה, הוא לבדו יש בו כדי להצדיק מועמדות של וויליאמס לאוסקר שחקנית המשנה.

לזכותו של "הר ברוקבק" יאמר, שאין בו מימד מטיפני (חיסרון שבלט למדי בסרט כמו "גברים אינם בוכים", למשל, על טינה ברנדון שהתחזתה לבוקר, ונרצחה). התסריט שעיבדו לארי מקמרטרי (התסריטאי והסופר של "הצגת הקולנוע האחרונה", שהחווה למערבוניו הקלאסיים של ג'ון פורד) ודיאנה אוסנה רהוט, אף כי הוא נוטה להדגיש יתר על המידה את הלב הרגיש הפועם מתחת לחזות הבוקרים הקשוחה, וצמד השחקנים, לדג'ר וג'ילנהול, פשוט מושלם. הסצינה שבה אניס ממתין, מקץ שנים, לבואו של ג'ק, יושב ליד החלון, לצידו בקבוקי בירה ריקים ובידו מצית (אולי מחווה לאובייקט שסימל את התשוקה הבין-גברית ב"זרים ברכבת" ההיצ'קוקי) – היא לא פחות ממופת של הבעה משחקית. על אף כל זאת, יש משהו מיופייף בסטואיות של האהבה ההומוסקסואלית, כפי שזו מתוארת בסרט. אם לא היינו יודעים אחרת, היינו סבורים שלי ראה פעם אחת יותר מדי את "יוסי וג'אגר".