ריב שלא הצלחנו לריב
ניהלנו שיחה של כאב רך, אפילו נעים, אבל לא רציתי שתפתח לי את הדלת, כי עדיין לא סלחתי לעצמי
היא אוהבת להסתובב בבית שלי בחזייה. יש לה אצלי בארון יותר חזיות מאשר חולצות. היא עוברת בחנויות ומודדת חזיות שברוב המקרים אין לה כסף לקנות, ואז ממהרת אלי לספר מה הפסדתי, מנסה להדגים בעזרת שתי כפות ידיה, ויש לנו הרגשה שהיא כאילו קנתה. אני יכול לעמוד בהוצאות, אבל היא רוטנת כלפי שאני טיפש. "איך אני יכולה להרשים אותך במה שאתה משלם?" היא שואלת בכל פעם שאני מעצבן אותה עם הכסף שלי. בכל מקרה, היא חוזרת עם קטלוגים ושומרת אותם ליד המיטה. היא אוספת את ראשי אל בין שדיה ואנחנו מדפדפים בקטלוגים.
יום אחד, כשנכנסתי הביתה, היא חיכתה לי בחזייה שחורה חדשה, ישר מהחנות, ודיברה בטלפון עם ידיד טוב. ענטזה לכבודי תנועות קברטיות וסימנה שהיא כבר מסיימת את השיחה ושבינתיים אגש להתרחץ. יצאתי מהמקלחת והיא עדיין בטלפון, זוהרת וצוחקת, ונשארתי לשבת מולה. חייכה אליי, זרקה שלום אל תוך השפופרת ונפלה אל בין זרועותיי, שמחה לקראתי כמו תמיד. "אם הידיד הזה שלך היה עכשיו בבית", שאלתי כשאני מלטף את ראשה, "היית נשארת בחזייה?"
אני לא שרמוטה! צעקה מעבר לדלת
נחלצה מבין זרועותיי בבהלה וננעלה בחדר השינה. התיישבתי ליד הדלת ושאלתי למה.
היא לא ענתה, ואמרתי שאני ממשיך לדבר אלא אם תבקש שאשתוק. אמרתי ששאלתי שאלה מטומטמת כי אני מטומטם, שאני לא מבין בלי שאני שואל, שאני שואל כל דבר, שאני מאמין לכל מה שהיא אומרת, שבגלל זה אני שואל, כדי להאמין, שאני לא יכול להבין אם היא שותקת. "אני לא שרמוטה", צעקה מעבר לדלת.
המשכתי לדבר והיא התיישבה להקשיב, מהצד השני של הדלת. בסוף, ניהלנו שיחה של כאב רך, אפילו נעים, אבל לא רציתי שתפתח לי את הדלת, כי עדיין לא סלחתי לעצמי. אמרתי לילה טוב ונשכבתי לישון על הספה בסלון. באמצע הלילה, הרגשתי אותה לצדי ושכבנו בשקט. היא בכתה ואני הייתי עצוב. רבנו ריב שלא הצלחנו לריב.
הבלוג של סבסטיאן
פורסם לראשונה 11/02/2006 17:32
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
