"הגולשים נתנו לי כוח להיכנס לפוליטיקה"

"לאחר מאבק ארוך ועיקש למען זכויות עובדי הקבלן, קיבלתי החלטה אישית והצטרפתי למפלגת תפנית בראשות עוזי דיין, שפעל ופועל בשליחות חברתית למען חיזוקה וביסוסה של החברה הישראלית", מכריז יצחק ג'קי אדרי על הצטרפותו למפלגה, ומסכם תקופה ארוכה של מאבק אישי-ציבורי שהופך היום (ראשון) לקפיצת ראש למעמקי הזירה הפוליטית.

ההכרזה של אדרי, 47, יליד ותושב דימונה ("כנראה גם יקברו אותי כאן", הוא מחייך), בעבר לוחם ימ"מ ופעיל בקידום תהליך השלום עם ירדן, אינה מובנת מאליה. חייו בשנתיים האחרונות, מאז יצא נגד הפרטת מפעלי ים המלח בכתבה "זהב לבן עבודה שחורה" של הבמאית טלי שמש שהופקה לתוכנית "עובדה", פוטר ממשרתו כעובד קבלן במפעל והפך לגיבור עממי בעל-כורחו, אולי הופכות את ההצטרפות לפוליטיקה למתבקשת. אבל דבר ב-45 השנים שקדמו לה לא בישר על פעילות ציבורית, ודאי לא פוליטית.

"עד שידור הכתבה לא יצאתי למאבקים חברתיים. האמת היא שאפילו לא השתתפתי בהפגנה אחת בחיי", אדרי משחזר. "הייתי הישראלי הטיפוסי, זה שחי את חייו, מתפרנס, מגדל משפחה. כשפוטרתי, יצאתי למאבק שבעצם נכפה עליי. זה לא משהו שתכננתי מתוך אג'נדה חברתית או פוליטית. להיפך, עד אז 

תכננתי לגדל את ילדיי ולהזדקן עם אשתי בדימונה. אבל ברגע שבו הסתיים שידור הכתבה בטלוויזיה הבנתי שהחיים שלי ושל משפחתי השתנו מקצה לקצה. בסיום ההקרנה יצאתי למרחב החברתי".

- ומאז, בעצם, אתה מובטל.

"מופעל עליי טרור תעסוקתי קשה באזור הנגב. פניתי למקומות עבודה רבים, הפעלתי קשרים אישיים, וברוך השם יש לי הרבה קשרים באזור, ושום דבר לא עזר. במקביל גיליתי שאני לא לבד, שמדובר בתופעה. יש עוד אלפי אנשים שקופים ששותקים, שמעדיפים לשרוד. יש עוד הרבה ג'קי, הרבה לודמילה, הרבה מחמוד, שנפגעים מהעסקה פוגענית שאינה מביישת את הגרועות במדינות העולם השלישי".

"ויתרת פעם אחת על הזכות שלך, ויתרת על כל הזכויות שלך"

מובטל? כן. מחוסר עבודה? ככל הנראה לא. זמן קצר אחרי שידור הכתבה אדרי יצא לסיבוב הופעות שנמשך עד היום. "בשנתיים האחרונות אני מסתובב בהתנדבות בכל הארץ במסגרת מאבק "עוטף ישראל" שלי, מקרין את הסרט ובסופו נותן הרצאה. אני נפגש עם אנשי אקדמיה, עם סטודנטים, תלמידים, חניכי תנועות נוער ומכינות צבאיות. המסר שלי הוא שצריך להפסיק לשתוק, שאם זה קרה לי זה יכול לקרות לכל-אחד. בסיום כל מפגש כזה אני מדגיש שאם ויתרת פעם אחת על הזכות שלך, ויתרת על כל הזכויות שלך".

- אז אתה ערוך לקראת חוגי הבית.

"אני חושב שכן", הוא צוחק, "אבל זה לא העיקר. קיבלתי החלטה: גם אם רק בנאדם אחד תומך במאבק שלי, שווה להעצים אותו במערכת הפוליטית ולא לאפשר לכוחות אחרים לעמעם אותו. החלטתי להצטרף לתפנית כי אני מאמין שגם היום הפוליטיקה הגדולה מנסה לעמעם את המאבק החברתי ואת הבעיות החברתיות.

"כן, אני יודע, כולם מנפנפים בדגל החברתי. אבל בסוף מתברר שכולם, בצורה מאוד שיטתית, בורחים מהדיאלוג החשוב באמת. לא ייתכן שבשנת 2006 נושא עובדי הקבלן לא עולה לסדר היום הציבורי. לא ייתכן שחברות כוח האדם,

סוחרי העבדים המודרניים, לא יהיו חלק ממערכת הבחירות. לא ייתכן שאנשים שמעולם לא היו עובדי קבלן ידברו בשמנו, ולא ייתכן שאנשים עשירים ידברו בשמם של העניים".

הבחירה במפלגת תפנית, ובעוזי דיין העומד בראשה, "נובעת מתוך מחשבה עמוקה", אדרי מוסיף. "אני מאמין שהפקדת הדגל החברתי בידי עוזי דיין, שהכריז מלחמת חורמה בשחיתות, תתרום משמעותית לשיפור ניכר הן במצב החברתי בישראל והן במצבם של עובדי הקבלן. מצאתי את תפנית מכנסת תחת מצעה הרעיוני אזרחים שמאסו במצב הקיים והצטרפו למלחמה בטרור השחיתות ובטרור התעסוקתי, אזרחים שרוצים לקדם את זכויות הפועלים השקופים ולעצור את הצעדה של רבבות אנשים אל חשכת העוני".

"מפיחים בי רוח קרב בכל פעם מחדש"

בחודשים האחרונים אדרי מפרסם בקביעות מאמרים אישיים בערוץ המעורבות של ynet. בין היתר הוא כתב על ההתנערות הגורפת מעובדי הקבלן, תבע להקים מטה-על למאבק בעוני, גולל את המציאות העגומה של תוכנית ויסקונסין והציג את חלומו שהחברה הישראלית תהיה לחברה שוויונית וצודקת. המאמרים שלו הניבו תגובות רבות, חלקן תבעו ממנו להצטרף לפוליטיקה, ומאות אימיילים ששוגרו ישירות לתיבת הדוא"ל שלו.

"אם יש משהו שגורם לי להתחזק ולהתחשל אלה הטוקבקים והאימיילים", הוא מתרגש. "הם מפיחים בי רוח קרב בכל פעם מחדש. כתב לי אדם, אקדמאי בן 50, פסיכולוג שאת רוב חייו עשה בתוך המערכת ומעל שנה שהוא מובטל, שבכה כשקרא את אחד המאמרים. כתב לי בחור בן 28 שסיים לימודי כלכלה ועובד היום בבנק כעובד קבלן, ומרוויח כ-4,000 שקל בחודש. הוא סיפר שהוא לא יכול להזמין בחורה לארוחה, שהוא חי אצל הוריו המבוגרים כי אין לו כסף לשכור דירה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות כאדם עצמאי. זה כואב.

"אני מוצא הרבה אנשים, מכל האוכלוסייה, ללא הבדלי דת, גזע ולאום, שמגלים הזדהות עם מה שאני נאבק למענו. הם כותבים לי שאני מדבר בשמם". עם המזדהים נמנים גם בני משפחתו, אשתו ג'ולי העובדת בשירות התעסוקה בדימונה, בתו עדישר, סטודנטית בת 24 למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, בנו אביב בן ה-22, קצין ביחידת צנחנים, ונבו בן ה-12, תלמיד בכיתה ו'. "היה לי מזל גדול", הוא אומר. "רעייתי ובני משפחתי תמכו בי מיום הקרנת הסרט, ששינה את כל אורחות חיינו".

- מנהיג נולד?

"בעניין הזה התשובה שלי נחרצת: כן, אני רואה את עצמי חלק ממנהיגות חברתית אקטיבית. אבל רק הציבור יחליט אם אני ראוי להנהיג. ובכלל, לא ייתכן שבבחירות לכנסת ה-17 אין שום ייצוג הולם של מנהיגים מהפריפריה, ובפרט מהנגב ומהגליל, ברשימות המפלגות. אני מקווה שהרבה ידיים אזרחיות שפויות מהפריפריה ירעדו בקלפי לפני שיצביעו עבור המפלגות שהזניחו אותם".

- מה תגיד למי שיטען שאתה פודה את האהדה במנעמי השלטון?

"שאני נכנס לחיים הפוליטיים כאדם עני, שאני אשרת את החברה הישראלית, וכשאסיים את החיים הפוליטיים שלי אשאר אדם עני".