הללויה!!!

 

"זהו, הרוק חוזר", אמר לי מישהו שמבין לפני כמה ימים. אחרי חמש שעות גדושות בנהמות גיטרות, בעיטות תופים ומכות באס - נראה לי שהוא צודק. האלפים שהיו הלילה (ה') ב"האנגר 11" בתל אביב חוו את אחד הערבים הגדולים של הרוק בארץ בשנים האחרונות - ערב שכולו תענוג.

 

זה התחיל בג'ון קייל - אחד המוזיקאים הגדולים של 40 השנה האחרונות, שהעלה הופעה מאתגרת, לא קלה לעיכול, מרגשת עד דמעות לפרקים, נוקבת ומקפיאה באחרים. אם בביקורו הקודם בארץ קיבלנו את קייל נטו, חשוף עם הפסנתר, במפגן ראווה של רגש ומלודיה - הפעם זה היה בעיקר קייל הניסיוני, הבועט והזועם. יחד עם שלישיית נגנים צעירה ופרועה חזר קייל לימי הרוק הקשוחים שלו, והשתולל דקות ארוכות באילתורי רעש פרועים.

 

הקהל התקשה לעתים לעכל את הבשורה - במיוחד נוכח המחסור בהיכרות אינטימית עם אלבומיו האחרונים של קייל. זה יצר ניתוק מסוים בין הקהל ללהקה - והיה צורך במאמץ וקשב רב כדי להתחבר לנקודות הרגש הבודדות שההופעה הציעה.

 

למרבה המזל, קייל לא הלך עם העניין הזה עד הסוף ולכמה רגעים הוא אחז בגיטרה האקוסטית - למשל בביצוע נפלא ל"שיפ אוף פולס". הוא גם הקפיד לבקר במחוזות העבר היותר מוכרים ושלה שירים רבים מימי "מחתרת הקטיפה", דרך "הלן מטרויה", "המודרן לאברס" ועד לשירים מאלבומיו המאוחרים יותר. קרוב לשעתיים עמד קייל בן ה-64 על הבמה - ונתן כל מה שיש לו. אז נכון, סערת רגשות וחוויה חד פעמית כמו שהיתה בביקוריו הקודמים לא נרשמה, אבל מופע רוק מהמעלה הראשונה - בהחלט.

 

וכמה נפלא היה שמיד אחרי קייל עלו לבמה פורטיס וסחרוף. אני חושב שראיתי אותם ביחד ולחוד יותר מ-100 פעמים - וההופעה הזו היתה אחת מהטובות שבהן. עם תאורה מושלמת, סאונד שהפתיע לטובה לאורך כל הערב (ככה זה כשהסאונדמן מחריב האוזניים של דה לה סול לא נמצא), הרכב עתיר כלים (השילוב של שני מתופפים הוא הברקה של ממש) ואורחים (שלומי שבן, קרני פוסטל), הם נתנו תצוגת תכלית מופלאה. העובדה שניגנו מיד לאחר אמן גדול כקייל הוכיחה שוב שהם לא נופלים במאום מהטובים שבהרכבי העולם. אני מאוד אוהב את הסטרוקס, הוויט סטרייפס, פרנץ פרדיננד ושאר הלהקות הבולטות היום - אבל אף אחת מהן עוד לא כתבה שיר שמדגדג את "תחנה סופית".

 

ובניגוד להופעה של קייל - אצל פורטיס וסחרוף היתה זרימה טבעית של רגש בין הקהל לבמה. ברגע השיא - בהדרן הראשון - בשניה שבה נבנה המתח בין הבית לפזמון ב"בצהרי היום", ועוד ביום שבו הכל באמת היה צבוע באדום טרגי - הפך ההאנגר לאיזור סטרילי ונוצר אותו קסם חד פעמי שיכול להתרחש רק בהופעות גדולות באמת, זה שמעלים לרגע את כל העולם סביבך, והופך אותך לאינדבידואל שניצב אך ורק מול עצמו והלהקה, ובאותו הרגע גם לחלק מקהל שלם שחווה את החוויה הזו ביחד, חוויה שמוכיחה שאולי בכל זאת אין קץ לילדות שחלפה כך פתאום.