ברוורמן קיפל את הדגל האדום

ב-13 לאפריל פרסמתי בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" ראיון כלכלי ראשון עם פרופ' אבישי ברוורמן, כיום מספר 4 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת ואז מועמד מתמודד ומזיע בפריימריז. ברוורמן, פרופסור לכלכלה בעל מוניטין בינלאומי ונשיא אוניברסיטת בן-גוריון, הציג בראיון את עיקרי המצע הכלכלי של מפלגת העבודה; העיקרים סתרו חלק משמעותי מההכרזות וההצהרות שפורסמו זה מכבר בשם המפלגה, ושנדף מהן למרחקים ריח של מהפכנות דרום-אמריקנית.

ההכחשות של ברוורמן (לדבריו: מפלגת העבודה לא מציעה להעלות מיסים, לא מציעה להטיל מס עיזבון, לא מציעה לחדש את ההנפקה של אג"ח המיועדות לקרנות הפנסיה, לא מציעה מכסים ומכסות על הייבוא, לא מציעה הגדלה של הגרעון הממשלתי, לא מציעה תוספת מיידית של 40% לשכר המינימום ולא מתכוונת לרדוף את ההון ולפגוע בו) הועילו, לא רק למועמדתו-שלו אלא גם לחילוץ מפלגת העבודה כולה מהבור אליו הידרדרה בסקרים. מאות אלפי הבוחרים שהביעו את נכונותם להצביע לה מיד אחרי שיו"ר ההסתדרות עמיר פרץ הביס את שמעון פרס - ונטשו אותה אחר-כך בהמוניהם - החלו לחזור אליה טיפין-טיפין. בתרשימי הפופולאריות של העבודה בסקרים נמצא מתאם גבוה מאוד בין ההצהרות הכלכליות-חברתיות המיליטנטיות של דובריה, לבין נקודות השפל שלה בקרב הבוחרים.

ח"כ פרץ אינו תופעה חולפת: הוא מנהיג-בהתהוות, שהביא למפלגת העבודה רוח חדשה, סדר יום חברתי-כלכלי חדש, תחושת ניצחון, פרספקטיבה סוציאל-דמוקרטית. אנחנו יכולים לנצח, אמר במלוא הרצינות, ובכך הוציא את העבודה מהלם התבוסה בבחירות האחרונות ומדעיכה רעיונית ואישית. אחריו הצטרפו לעבודה דמויות ציבוריות בולטות: שלי יחימוביץ', אריה עמית וכאמור פרופ' ברוורמן. אלא מה? נישאים על גבי ההתלהבות הרגעית, נסחפו יו"ר המפלגה החדש ואנשים בסביבתו למחוזות ולאזורים אידיאולוגיים מרוחקים. מרוחקים מליבת חברי המפלגה, מעמדות אוהדיה ומן ההעדפות של הבוחרים שנטו - לפי הסקרים - לעבור אליה. הם הפיצו הצהרות כלכליות שמאלניות שאף מפלגה סוציאל-דמוקרטית שפויה ("נורמאלית") לא מפיצה. הם הצטיירו כאגף של מפלגת המהפכה.

לא קסטרו ולא צ'אבז

פרופ' ברוורמן, שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה ובא במגע ישיר עם אלפי מתפקדים ממפלגת העבודה, ראה במו עיניו איך קריאות הקרב המהפכניות הללו גורמות להם לאי-נחת, לא משקפות את מאוויהם, נתפשות כתעמולה מסוכנת ובעיקר: פוגעות פגיעה אנושה בתדמיתו של פרץ כמועמד רציני וראוי להנהיג את המדינה, ולא רק את המפלגה.

ברוורמן שיכנע את פרץ לשנות קו המפלגה לפני שהקו ישנה את המפלגה. הסוציאליזם הישראלי, בדמותן של מפא"י ההיסטורית ומפלגת העבודה אחריה, היה מימים-ימימה מתון, רגוע ובלתי-מהפכני בעליל, מאיר את פניו גם לאנשי עסקים, יזמים, בעלי הון ומשקיעים פרטיים, ששירתו את בעלי ההכנסות הנמוכות. בטרם הסתאבה והפסידה את השלטון, ידעה העבודה לשלב מדיניות כלכלית של צמיחה מאוד מהירה עם מדיניות חברתית מאוזנת ומאזנת. כתנועת שלטון סוציאל-דמוקרטית היא עודדה השקעות יצרניות בפריפריה, פיתחה מערכות חינוך, בריאות ורווחה מחוללות-שוויון. בשנים שבהן שרי האוצר היו חברי מפלגת העבודה, צמח המשק הישראלי בממוצע בכ-8% לשנה; בשנים שבהן שרי האוצר היו חברי הליכוד, צמח המשק בממוצע ב-2% לשנה. צמיחה מואצת והקטנת העוני הרי אינן יעדי מדיניות סותרים; אלו יעדי מדיניות המשלימים זה את זה ומשולבים זה בזה.

כשהתמיכה במפלגת העבודה קרסה בסקרים, הלך פרופ' ברוורמן אצל עמיר פרץ ואמר לו, עד כאן. עמיר, חייבים לבלום את הנטישה, קפל-נא את הדגל האדום. השניים סיכמו שברוורמן יציג את רעיונותיו ככלכלן מקצועי ויחזיר את הדימוי הסולידי, המרכז-שמאלי, למפלגה כולה. עמיר פרץ הרי לא פידל קסטרו הקומוניסט המטורלל ואפילו לא הוגו צ'אבז, הנשיא האדום של ונצואלה, הגורר את מדינתו לתוך קלחת של דיקטטורה שמאלנית-צבאית. ישראל איננה ונצואלה ואין דומה לה, לוונצואלה, בחיינו ותולדותינו: אין לנו נפט, אין לנו ירושה של כובשים ספרדים ושבטים אינדיאנים, אין לנו היסטוריה של אלימות צבאית בשלטון ואין לנו יחסי אהבה-שנאה עם ארצות-הברית.

כולם תואמי-ברוורמן

תוצאות הפריימריז בעבודה משמשות עדות חותכת לנכונות הגישה של ברוומן; ה"ברוורמניזם" ניצח בגדול. הבה נסתכל על החמישייה הפותחת של העבודה, כפי שבחרו אותה בתבונתם מתפקדי העבודה: הרצוג, פינס, ברוורמן, אילון ותמיר. אשה אחת וארבעה גברים בורגנים, משכילים, מבוססים, עדיני-ביטוי, שכלתניים, סימפטים, ותיקים ומאוד מתונים בעמדותיהם ובהשקפת עולמם הכלכלית-חברתית. כולם תואמי-ברוורמן. משום מה - אכן, משום מה - פרץ לא הצליח למשוך למפלגתו נציגים בולטים של תנועות מחאה חברתיות, ראשי עיירות פיתוח ושכונות מצוקה, יושבי ראש של ועדי עובדים מהמגזר הפרטי ואפילו לא מישהו הדומה לדוד טל מש"ס, שלזמן מה נמנה עם מפלגת "עם אחד" (עד שהתפצל לסיעת יחיד ולבסוף הצטרף לקדימה).

מתפקדי העבודה הראו שוב שהם שייכים - רובם ככולם - למעמד הביניים הישראלי, שאינו מהפכני מטיבו. זהו ציבור יציב

ואוהב-יציבות, שגם אם לא מתגורר פיזית בגבעתיים, הבירה של מפא"י ההיסטורית, הוא מתגורר רעיונית ומפלגתית במרחק שתי אצבעות מגבעתיים. הוא חוט השדרה של מדינת ישראל. אין בליבו איבה ל"בעלי הון", הוא לא מצדד במס ירושה ולא בהעלאת מס ההכנסה. מעמד ביניים זה אמנם סבל מירידה חדה ברמת חייו בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, אבל מאז אביב 2003 מצבו השתפר. בסך הכל, הוא לא נשחק; הוא טעם וטועם מפרי ההתאוששות. התפנית החדה שמאלה בתעמולת הבחירות של מפלגת העבודה הפחידה אותו.

למרכז הבמה ב-60 יום

במבט לאחור, בזבזה מפלגת העבודה שבועות יקרים על התמודדות פנימית וגישושים באפלה. איך תחזור במהירות למרכז הבמה הפוליטית? על-ידי הצגה של תוכניות כלכליות מפורטות, אמינות ומשכנעות למאה הימים הראשונים של היותה מפלגת השלטון. סיסמא כזו או אחרת, ועידה כזו או אחרת, לא יעשו את המלאכה. הן זיקוקין-די-נור בלבד. ינצנצו ויכבו. הבוחר המתלבט בין קדימה לעבודה - ויש מאות אלפים כאלה - מצפה מהעבודה לדברים רציניים, לא לג'ינגלים. הוא מצפה לקבל תשובות ברורות לשאלות ממוקדות: איך תיאבקו יותר טוב בעוני הממשי, לא הסטטיסטי? מה הדרך שלכם להקטין את האבטלה ולהגדיל את התעסוקה? איך תשפרו את החינוך והבריאות? איך תאיצו את חיבור הפריפריה למרכז? איך תשמרו על רשת ביטחון סוציאלי מכובדת לאזרחים שבאמת זקוקים לה? מהי התוכנית שלכם לפנסיה לכל? איך תילחמו בפשע, מן השכונתי ועד המאורגן? מה תעשו כדי שהתוצר לנפש ורמת החיים לנפש יעלו לפחות ב-3% לשנה ואיך תמנעו הידרדרות למיתון? מה תעשו בשבילנו, העובדים, הפנסיונרים, הצרכנים?

ממשלת קדימה כבר הקדימה את מפלגת העבודה כשהציגה תוכנית למלחמה בעוני ותוכנית לפיתוח המשק לארבע השנים הקרובות (צמיחה של כ-5% לשנה, הפחתת אבטלה ל-6.5% בסוף העשור, השקעות של עשרות מיליארדי שקלים בכבישים, רכבות ותחבורה ציבורית לסוגיה, תוספת של אחוז לשנה בשיעור ההשתתפות בכוח עבודה, תוצר לנפש של 21,000 דולר ב-2010). היועץ המשפטי לממשלה כבר הורה לעדכן את קצבאות הביטוח הלאומי ולהעלות את שכר המינימום בשיעור האינפלציה. כל זה קרה בעוד דובריה של מפלגת העבודה נלחמו איש ברעהו על מקומם בליגת הפריימריז.

על מנת לחזור ולהיות מפלגה רלוונטית ולא מגמגמת, חייבת העבודה להשתחרר מהשיתוק ומהקיצוניות. היא צריכה לשים את תוכניות הממשלה המכהנת על שולחן הניתוחים, לחשוף את הליקויים בהן ולהציע חלופות משכנעות, חלופות שלא חסרות. מפלגת העבודה פוסט-פריימריז צריכה להגיד לציבור: אנחנו נעשה "את זה" - את הצמיחה, את חיזוק החלשים, את צמצום האבטלה, את הרפורמות בחינוך וברווחה בדרך יותר טובה, יותר צודקת ויותר מועילה. אסור לה לאפשר למפלגות האחרות לחטוף את סדר היום שלה, אבל גם אסור לה להתמכר לריח המרדים של מהפכנות הזויה. מריחת המציאות הכלכלית כולה בצבע שחור משחור ונפנוף בדיגלוני צ'ה גווארה יחטיאו את המטרה. עתה, מששבה והתחברה לאחד הזרמים המרכזיים של החברה הישראלית, מעמדה בדעת הקהל ובסקרים ישתפר בהדרגה.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: בהוליווד הקמנו את פלסטין