האם גוגל כבר מרושעת?
בטח כבר שמעתם שלא הכל וורוד בממלכה של ברין ופייג'. גוגל גדולה מדי, חזקה מדי, בטוחה מדי בעצמה, ולטענת רבים לא מספיק רגישה לעניינים הקשורים בפרטיות. יש גם מי שחושב שמאחורי התדמית המכובדת מסתתרת קונספירציה של ממש. רוצים להשתתף בניסוי?
עשרות דורות של מלכים ופוליטיקאים שיננו את המשפט הרומי הידוע "אויב אויבי הוא בן בריתי". היו מן הסתם מקרים בהם המשפט הזה הוכיח את עצמו. אבל אם למדנו משהו מהחצי השני של המאה ה-20, אין מנוס מהמסקנה שהוא שגוי ואפילו מסוכן.
את הלקח שבן הברית של אתמול עלול להיות האויב של מחר, ואויב אויבנו עלול להיות גרוע יותר,למדנו גם בתחום המדיני-בטחוני וגם בתחומים נוספים. ממילא השחקנים הגדולים בפוליטיקה הבינלאומית כמעט לא מייצגים אינטרסים לאומיים, ומשרתים אינטרסים כלכליים של תאגידים.
אם "האויב הגדול" הוא מיקרוסופט, רבים מתפתים לחשוב שכל מי שפועל נגדה בעצם פועל לטובתנו ואפשר לראות בו בן ברית.
וזה למרות שחלק מהיריבות של מיקרוסופט בעשור האחרון היו חברות שאולי טוב שהפסידו לה. תחשבו למשל על השותפות ב"ברית החופש": AOL-Time Warner, סאן, IBM, חברות האשראי.
האם אלו גופים שהיינו רוצים לחזק - אפילו על חשבון מיקרוסופט? בכלל לא בטוח. על אחת כמה וכמה כשלא מדובר בקונסורציום של חברות, אלא בחברה אחת גדולה וחזקה עם תיאבון בריא וקצב גידול מעורר פלצות: גוגל.
אל תהיו מרושעים
ב-2001 התיישבו תריסר עובדים בכירים בגוגל לישיבה שמטרתה הייתה לנסח את הקוד האתי של החברה. בסופו של דבר, הם הגו את הביטוי שנודע כמוטו שלה: "Don't Be Evil". במשך תקופה לא קצרה המוטו הזה התקבל באהדה על ידי הגולשים, אבל בהדרגה מתברר שלהגות אותו ולפעול לפיו הם שני דברים שונים.
וכמובן, ככל שגוגל גדלה, מתברר שקשה לה לעשות עסקים בלי שמישהו ייפגע בדרך. יש מי שטוען שזו דרכו של הדרוויניזם העסקי, ואולי זה נכון אבל זה לא אומר דבר על מה שטוב לנו. ישנה גם הטענה הלא חדשה והלא בלתי סבירה שהכוח משחית ושלגוגל יש יותר מדי ממנו.
לאחרונה, כשנטען ששירות Google Base עלול לחסל אתרים כמו Craiglists.org, רוב האנשים משכו בכתף. האנשים שמזהירים מפני כוחה המתעצם של גוגל עדיין במיעוט. זו אפילו לא שאלה של אידיאולוגיה.
באופן אירוני משהו, בוויכוח סביב פעילותה של גוגל אפשר למצוא את שונאי התאגידים בשני הצדדים.
המעמד של גוגל כאנטיתזה למיקרוסופט עדיין מוצק בעיני רבים, ולו בגלל שהיא מעניקה את הרוב המכריע של השירותים שלה והתוכנות שבבעלותה בחינם.
אם מיקרוסופט היא בעיני רבים התגלמות כל הרע שבקפיטליזם, הרי שהיריבות בינה לבין גוגל משמרת את תדמית ה"Don't Be Evil" - אם לא מאהבת מרדכי אז משנאת המן.
אבל כפי שניסח זאת דן מיטשל, בכתבה שהתפרסמה לאחרונה בניו יורק טיימס: "אחרי זמן מה בו נחשבה ל'דוד' שמתייצב מול גוליית המיקרוסופטי, גוגל הולכת ונתפשת בעצמה כגוליית".
מותה של הפרטיות
על רקע הטראומה של אירועי ה-11 בספטמבר וגל הפטריוטיזם שליווה את המלחמה בעירק, רוב האמריקנים בסך הכל הגיבו בהבנה - אפילו באהדה - לטענות שגוגל משתפת פעולה עם ה-CIA וה-NSA. בשעתן, ידיעות שעסקו בנושאים כאלה זכו ליחס דומה מאד לאנקדוטות העיתונאיות על התוצאות המשמיצות שמתקבלות בתגובה לשאילתות במנוע החיפוש שכוללות את המילה "France".
הלאומנות ששטפה את ארה"ב הפכה מושגים כמו חופש הפרט, זכויות הצרכנים והזכות לפרטיות, לפריבילגיות שההמון המפוחד לא ביקש עוד לעצמו. הסקרים הוכיחו שוב ושוב שרוב הציבור האמריקני תומך ללא סייג ב-Patriot Act, החוק שבין השאר העניק לגורמי המודיעין האמריקניים סמכויות חריגות לפגיעה בפרטיות.
אז מדוע שמישהו יתייחס ברצינות למחאות נגד ה-Cookie שגוגל שותלת במחשבים שלנו, כדי לאגור נתונים על הגלישה שלנו? או לביקורת על כך ש-Google Toolbar בעצם עושה דברים דומים מאד לחלק מהתוכנות שנהוגות לכנות אותן היום בשם המרתיע "Spyware"?
אפילו בשנה האחרונה, בה תוכנות הריגול ומנועי הפרסומות נתקלים בביקורת חריפה ורגליהם נדחקות והולכות מאתרים והסכמי הרישוי של התוכנות השיתופיות, הביקורת על גוגל נשארה בשוליים. הסיפורים הולכים ומצטברים, ובחלק מהם היא לא נראית נטולת רשעות כפי שמנהליה היו רוצים לחשוב, אבל רבים מעדיפים לראות אותה בצבעים וורודים.
כשהועברה ביקורת על הסכנה לפרטיות מצד שירות Gmail, התגובה של רבים הייתה דומה לזו של גוגל: מי שזה לא מתאים לו - יכול לא להשתמש. באפריל 2004 פורסמה עצומה של 31 ארגונים למען זכויות אזרח ופרטיות, שקראו לגוגל לעצור את Gmail - צעד חסר תקדים בהיקפו, שלא הועיל.
כשגוגל הודיעה שתחרים את Cnet בגלל שהעביר עליה ביקורת, עיקר התרעומת על כך הייתה מצד עיתונאים.
אפילו מיקרוסופט, בימיה הטובים ביותר, לא חשבה להרשות לעצמה מהלך "אנטי דמוקרטי" כזה.
מה גם שהביקורת כנגד גוגל כבר מזמן לא מגיעה רק מאתרים בעלי תדמית פרו ממסדית לכאורה כמו Cnet, אלא גם מאתרים בעלי אופי "עממי" כמו The Register או Wired שפירסמו על גוגל שני מאמרים לא מחמיאים - 1 ו-2) או Search Engine Watch.
יש גם בלוגים רבים שעוסקים בגוגל ואתרים עם שמות שקשה לטעות בהם, כמו Darth-Google.com, Google-Hates-Me.com, וכמובן: Google Watch.
האיש ששנא את גוגל
דניאל ברנדט, טקסני בן 57, הקים את האתר Google Watch ב-2002. באותם ימים היה צריך להיות תמהוני לא קטן כדי להגיד דברים רעים על גוגל, וברנדט הוא אכן תמהוני, במיוחד במושגים אמריקניים.
בשנות השישים, כשהיה סטודנט, התנגד למלחמת וייטנאם ואף נעצר ונשפט. לאחר מכן - לטענתו לפחות - סומן והפך ליעד של קהילת המודיעין האמריקנית, מה שהביא אותו לעסוק בפרוייקט חייו: מיפוי של הקשרים הבין אישיים שאצלנו נוהגים לכנות כיום "הון ושלטון". הוא גם בנה גירסה מקוונת של המאגר שלו, באתר Namebase.org.
מתנגדיו נוהגים לנופף בכל מיני התבטאויות שלו, שמזכירות תיאוריות קונספירציה, ואכן, קשה להפריד בין החשדנות הבריאה של האיש למה שעשויה להיות אובססיביות פרנואידית במקצת. אבל הטענות שהשמיע ברנדט כבר לפני כמעט ארבע שנים, על כך שגוגל היא גירסה מודרנית של "האח הגדול", נראות פחות ופחות מגוחכות.
התיאוריה של ברנדט קושרת בין החברה לבין אישים בממשל בוש ובקהילת העסקים האמריקנית. אבל מעבר לתיאוריית הקשר, יש לו גם שורה של טענות מנומקות על אופן פעולתה של גוגל ועל ההיבטים הבעייתיים שלה מבחינה חוקית, אתית ומוסרית.
על רגל אחת: גוגל אוספת יותר מידע ממה שהיא צריכה ולעולם לא משמידה אותו - היא שומרת הכל. מעמדה הלא רשמי כמונופול ששולט ב-75% מהחיפוש ברשת, אדישותה לענייני אבטחה, זכויות יוצרים ופרטיות, ונכונותה להסגיר פרטים של גולשים אם תידרש - הופכים אותה ל"פצצת זמן של הפרת פרטיות".
במהלך שנות פעילותו של האתר, הפך ברנדט לאישיות מושמצת ונרדפת, במידה שיכולה הייתה כשלעצמה להצדיק פיתוח של תסביך רדיפה. לאחרונה, נוספה לסאגה הממושכת של ההאשמות נגדו פרשייה מביכה למדי שמשחירה גם את פרוייקט האנציקלופדיה הפתוחה ויקיפדיה.
נכון שקשה להפריד בין התסביכים והאובססיביות של האיש לבין חוסר הפופולריות של טיעוניו, אבל הטענה כאילו רדיפתו את גוגל היא אך ורק בגלל שהאתר שלו קיבל דירוג גרוע ב-PageRank (אלגוריתם דירוג התוצאות של גוגל), נראית לא סבירה.
ממתינים לאח הגדול
היו לברנדט גם כמה הצלחות שאפשר לשאוב מהן סיפוק. באמצע 2003 הוא פרסם מאמר בניוזלטר של איגוד הספריות האמריקני (ALA), ותיאר בו תשע דרכים בהן גוגל עלולה להפוך ל"אח גדול". היום, על רקע התביעה שהאיגוד מנהל נגד החברה בגלל שירות Google Print (שנועד להעלות לרשת את תוכנן הסרוק של ספריות), הדברים שאמר נראים אקטואליים מתמיד.
בחוגים הולכים ומתרחבים ברנדט סופסוף מקבל אוזן קשבת. במאמר נוסף שפרסם לאחרונה, הוא מתאר את המציאות החדשה שבה ישתלבו יחד שירות כמו Google Print וחוק כמו ה-Patriot Act,
שמאפשר לכוחות הביטחון של אמריקה - בכלל זה משטרה, FBI, CIA ו-NSA - לקבל גישה לרשומות של ספריות ציבוריות וחברות פרטיות. גוגל הרי שומרת את כל המידע.
מה שיקרה, אומר ברנדט, הוא שאתה עלול יום אחד לגלות שה-FBI חושב שאתה מסוכן לציבור בגלל שהתעניינת בספר על התיאוריה המרקסיסיטית, או משום שאתה חוקר חומרים שקשורים באנרכיזם. כמה נוח יהיה, אם בצו אחד של בית משפט אפשר יהיה לקבל גישה לכתובות האתרים בהם גלשת, הודעות הדואר האלקטרוני ששלחת וקיבלת, וכדומה.
בינתיים, עד שהאח הגדול ישלוט בחייו, ברנדט נהנה להדגים למבקרים באתר שלו כל מיני דברים שאפשר לעשות בעזרת גוגל. למשל, לאתר בקלות יחסית את כתובתה של סוכנת ה-CIA וואלרי וילסון ולהציג מפה שמובילה אליה. או לאתר ספקים לא חוקיים של תרופות מרשם. או לשלוף את כתובת ה-IP שלכם ומיקומכם הגיאוגרפי ועוד.
מוגזם? תמהוני? פרנואיד? כנראה שנצטרך פשוט לחכות ולראות. בכל אופן, ב-Google Watch תמצאו כמה פתרונות וטיפים שיאפשרו לכם להשתמש בשירותים חליפיים, או לנצל את הכלים של גוגל בלי לחשוף את פרטיותכם. הפשטות שלהם מעלה מחדש את השאלה: מדוע גוגל אינה מציעה לעשות זאת בלי להיחשף.
לפנייה לכתב/ת 
