הר ברוקבק - הסיפור

ביוני, בקיץ הרביעי מאז הר ברוקבק, קיבל אניס מכתב שנשלח לדואר המקומי בלי מען מדויק מג'ק טוויסט, סימן חיים ראשון בכל התקופה הזאת.

חבר המכתב הזה היה צריך להיכתב מזמן. מקווה שתקבל אותו. שמעתי אתה בריברטון. אני עובר שמה בעשרים וארבע, חשבתי אולי לבוא להזמין אותך לבירה. תענה אם אתה יכול, תגיד אם אתה שם.

מען השולח היה בצ'ילדרס שבטקסס. אניס השיב, ועוד איך, ומסר את כתובתו בריברטון.

בוקר אותו יום היה חם ובהיר, אבל עד הצהריים נדחפו ממערב עננים, שגילגלו לפניהם מעט אוויר אביך. אניס, בכותנתו

הטובה, לבנה עם פסים שחורים רחבים, לא ידע באיזו שעה ג'ק יגיע ולכן לקח יום חופש, פסע אנה ואנה, הביט למטה ברחוב החיוור מאבק. אלמה אמרה שהם ייקחו את החבר שלו ל"סכין ומזלג" לארוחת ערב במקום לבשל בחום הזה, אם ימצאו בייביסיטר, אבל אניס אמר שנראה לו שהוא וג'ק פשוט ייצאו וישתכרו. ג'ק לא טיפוס של מסעדות, אמר, ונזכר בכפות המלוכלכות התקועות בקופסאות שימורי שעועית קרה שהועמדו על קורת העץ.

בשעה מאוחרת אחרי הצהריים, הרעם נהם, ואותו טנדר ירוק ישן התגלגל ובא והוא ראה את ג'ק יוצא ממנו, כובע נגד-גשם מהוה נטוי על אחורי ראשו. זרם לוהט צרב את אניס והוא יצא החוצה אל המישורת ומשך וסגר את הדלת אחריו. ג'ק עלה במדרגות שתים-שתיים. הם אחזו זה בכתפיו של זה, התחבקו חיבוק אדירים, סחטו את הנשימה זה מזה, ואמרו, בן-זונה, בן-זונה, ואז, באותה קלות כמו שהמפתח הנכון פותח את בריחי המנעול, פיותיהם התחברו, חזק, ושיניו הגדולות של ג'ק פוצעות, כובעו נופל ארצה, הזיפים שורטים, הרוק הרטוב נקווה, והדלת נפתחת ואלמה מביטה בהם כמה שניות, בכתפיים המתאמצות של אניס וסוגרת שוב את הדלת ועדיין הם אחוזים, מצמידים חזה וחלציים וירך ורגל זה לזה, דורכים זה לזה על אצבעות הרגליים עד שהתנתקו כדי לנשום, ואניס, לא טוב במיוחד בכינויי חיבה, אמר לו מה שהוא אומר לסוסיו ולבנותיו: מותק שלי.

הדלת שוב נפתחה כדי כמה סנטימטרים ואלמה עמדה באור הצר.

מה יש לומר? "אלמה, זה ג'ק טוויסט, ג'ק, אשתי אלמה." החזה שלו עלה וירד. הוא יכול להריח את ג'ק – הניחוח המוכר כל כך של סיגריות, זיעה חריפה ומתיקות קלושה כמו של עשב, ועמו הקור השועט של ההר. "אלמה," אמר, "ג'ק ואני לא ראינו אחד את השני ארבע שנים." כאילו שזו סיבה. הוא שמח שהאור במישורת עמום אבל לא הפך את פניו ממנה.

"בטח," אמרה אלמה חרישית. מה שראתה, ראתה. מאחוריה בחדר פגע הברק בחלון כמו סדין לבן מתנופף; התינוקת בכתה.

"יש לך ילד?" אמר ג'ק. ידו הרועדת נוגעת-לא-נוגעת בידו של אניס, וזרם חשמלי מתפצפץ ביניהם.

"שתי בנות," אמר אניס. "אלמה הבת ופרנסין. מת עליהם." עווית חלפה בשפתיה של אלמה.

"יש לי בן," אמר ג'ק. "בן שמונה חודשים. אתה שומע, התחתנתי עם בחורה חמודה מצ'ילדרס בטקסס – לוּרִין." מתנודות לוחות העץ של הרצפה שהיו שניהם עומדים עליה היה אניס יכול לחוש את עוצמת הרעידות של ג'ק.

"אלמה," אמר. "ג'ק ואני יוצאים לשתות. אולי בכלל לא נחזור הלילה, אם נתחיל לשתות ולדבר."

"בטח," אמרה אלמה והוציאה מכיסה שטר של דולר. אניס שיער שתבקש שיקנה לה סיגריות כדי שיקדים לשוב.

"נעים מאוד," אמר ג'ק, רועד כמו סוס מותש.

"אניס..." אמרה אלמה בקול הנכאים שלה, אבל זה לא האט אותו במדרגות והוא קרא אליה, "אלמה, רוצה סיגריות, יש בכיס של החולצה הכחולה שלי בחדר שינה."

הם נסעו בטנדר של ג'ק, קנו בקבוק ויסקי ובתוך עשרים דקות כבר היו במוטל "סייסטה" מקפיצים מיטה. כמה חופני ברד נקשו על החלון ואחר כך גשם ורוח חלקלקה הקישה בדלת הלא-נעולה שבחדר הסמוך וכך במשך כל הלילה.

"לא ידעתי איפה לעזאזל אתה נמצא," אמר אניס. "ארבע שנים. כמעט התייאשתי. חשבתי שאתה עצבני בגלל האגרוף ההוא."

"חבר," אמר ג'ק, "עשיתי רודיאו בטקסס. שם פגשתי את לוּרִין. תסתכל שם על הכיסא."

על מסעד כיסא כתום מלוכלך ראה ברק של אבזם. "רכיבת שוורים?"

"כן. הרווחתי שלושת אלפים דולר מזוינים באותה שנה. כמעט מתתי מרעב. הכול הייתי צריך ללוות מהחבר'ה חוץ ממברשת שיניים. חתכתי חריצים ברחבי טקסס. חצי הזמן מתחת למשאית הבת-זונה. אבל אף פעם לא חשבתי לוותר. לורין? יש שם כסף רציני מאוד. לאבא שלה. יש לו עסק לציוד חקלאי. ברור שהוא לא נותן לה כלום מהכסף, והוא שונא אותי מוות, אז עכשיו די קשה אבל יום אחד..."

"טוב, אתה צריך ללכת איפה שאתה מסתכל. הצבא לא תפס אותך?" הרעם נשמע הרחק במזרח, נע מהם והלאה בזרי אור אדומים.

"אני לא שווה להם כלום. יש לי כמה חוליות מרוסקות. ושבר לחץ, כאן בעצם הזרוע, נכון שכשרוכבים על שוורים אתה תמיד משתמש ביד בתור מנוף על הירך? כל פעם שעושים את זה זה מחליש קצת את העצם. אפילו אם מדביקים אותה טוב היא נשברת לאט לאט כל פעם. אתה שומע, הבת-זונה כואבת אחר כך. ושברתי רגל. נשברה בשלוש מקומות. ירדתי מהשור, שור גדול הוא היה, ונפלתי דרך ארוכה למטה, הוא זרק אותי תוך שלוש שניות ורדף אחרי וגם השיג אותי. היה לי מזל – לחבר שלי נעצו קרן כמו שנועצים מד-שמן במכונית, וזה היה סוף הסיפור שלו. ועוד כל מיני דברים, צלעות שבורות מחורבנות, כאבים ונקעים, גידים קרועים. תראה, זה לא כמו שהיה אז בתקופה של אבא שלי. זה בחורים עם כסף שלומדים במכללה, ספורטאים מקצוענים. בימינו אתה צריך כסף כדי לעשות רודיאו. הזקן של לורין לא יביא לי פרוטה גם אם היא תיפול לי מהיד, חוץ ממקרה אחד. ואני כבר מבין מספיק במשחק הזה כדי לראות שאני אף פעם לא יצליח. מסיבות אחרות. אני מעדיף לעזוב כשאני עוד מסוגל ללכת."

אניס משך את ידו של ג'ק וקירבה אל פיו, ינק מהסיגריה, נשף. "לי נראה שהכול אצלך בסדר גמור. אתה יודע, אני יושב פה כל הזמן הזה מנסה להבין אם אני...? אני יודע שאני לא. זאת אומרת לשנינו יש אשה וילדים, נכון? אני אוהב לעשות את זה עם נשים, נכון, אבל אלוהים אדירים, זה כלום לעומת הדבר הזה. אף פעם בכלל לא חשבתי לעשות את זה עם בחור אחר אבל מה שבטוח, סחטתי אותו מאה פעם וחשבתי עליך. אתה עשית את זה עם בחורים אחרים? ג'ק?"

"מה פתאום." אמר ג'ק, שרכב לא רק על שוורים, ולא גילגל לו לבד. "אתה יודע שלא. ברוקבק הזה תפס אותנו חזק וזה עוד לא נגמר. חייבים להחליט לעזאזל מה עושים עכשיו."

"בקיץ ההוא," אמר אניס, "כשנפרדנו אחרי ששילמו לנו, כאבה לי הבטן כל כך שעצרתי וניסיתי להקיא, חשבתי שאכלתי אוכל מקולקל שם בדובואה. לקח לי שנה להבין שזה בגלל שלא הייתי צריך לתת לך לעזוב. ואז כבר היה מאוחר מדי בהרבה הרבה זמן."

"חבר," אמר ג'ק. "יש לנו כאן מצב מחורבן. צריך להחליט מה עושים."

"אני לא חושב שיש לנו עכשיו בכלל מה לעשות," אמר אניס. "זאת אומרת, ג'ק, בניתי לי את החיים שלי בשנים האלה. אני אוהב את שתי הילדות שלי. אלמה? היא לא אשמה. לך יש תינוק ואשה, החווה בטקסס. אתה ואני לא יכולים להסתובב יחד אם מה שקרה שם" – הוא החווה בראשו בכיוון הדירה – "תופס אותנו ככה. אם אנחנו עושים את זה במקום הלא-נכון יהרגו אותנו. אין פה רסן על הסוס הזה. זה מפחיד אותי עד שאני משתין במכנסיים."

"אני חייב לומר לך, חבר, יכול להיות שמישהו ראה אותנו בקיץ ההוא. חזרתי לשם ביוני, חשבתי לחזור - לא חזרתי, נסעתי בסוף לטקסס – וג'ו אגירה היה במשרד והוא אומר לי, הוא אומר, 'מצאתם לכם דרך להעביר שם למעלה את הזמן, הא?' והסתכלתי עליו אבל כשיצאתי ראיתי שהיתה לו משקפת שמנה תלויה לו על המראה אחורית." הוא לא הזכיר שמנהל העבודה נשען אחורנית בכיסא העץ המתנדנד החורק, אמר, טוויסט, לא שילמו לכם לתת לכלבים לעשות בייביסיטר לצאן בזמן שאתם קוטפים ורדים, וסירב להעסיק אותו יותר. ג'ק הוסיף ואמר, "כן, האגרוף הקטן הזה שלך באמת הפתיע אותי. לא חשבתי שתוריד כזאת מכה מלוכלכת."

"גדלתי עם אחי קֵיי. אִי., שלו שנים יותר גדול ממני, הרג אותי במכות כל יום. לאבא נמאס שאני בא הביתה בוכה וכשהייתי בן שש בערך הוא הושיב אותי ואמר לי, אניס, יש לך בעיה ואתה מוכרח לסדר אותה או שהיא תהיה איתך עד שאתה תהיה בן תשעים וקֵיי.אִי. בן תשעים ושלוש. אמרתי לו, אבל הוא יותר גדול ממני. ואבא אמר לי, אתה מוכרח להפתיע אותו, אל תאמר לו כלום, תכאיב לו, תסתלק משם ותעשה את זה שוב ושוב עד שיקלוט. אין כמו להכאיב למישהו כדי שיקשיב לך טוב טוב. אז זה מה שעשיתי. תפסתי אותו בשירותים בחוץ, קפצתי עליו במדרגות, הגעתי לכר שלו בלילה כשהוא ישן והדבקתי אותו כמו שצריך. לקח בערך יומיים. מאז כבר לא היו לי שום צרות עם קֵיי.אִי., למדתי לא לומר כלום ולעשות טיפול מהיר." בחדר הסמוך צילצל הטלפון, צילצל עוד ועוד, וחדל פתאום באמצע צלצול.

"אותי לא תתפוס שוב," אמר ג'ק. "שומע? אני חושב, שמע משהו, אם היתה לי לך חווה קטנה ביחד, מקום קטן עם פרות ועגלים, הסוסים שלך, איזה חיים מתוקים היו לנו. אמרתי לך, אני עוזב את הרודיאו. אני לא רוכב שָבוּז אבל אין לי כסף לצאת מהמשבר הזה ואין לי עצמות להמשיך ולהתרסק. חישבתי הכול, יש לי תוכנית, אניס, איך אפשר להצליח, אתה ואני. הזקן של לורין, בטוח ייתן לי כסף טוב אם אני הולך ולא חוזר. הוא פחות או יותר אמר לי את זה..."

"היי, היי, היי. זה לא יקרה ככה. אי-אפשר. אני תקוע עם מה שיש לי, תפוס בלולאה של עצמי. לא יכול להשתחרר. ג'ק, אני לא רוצה להיות כמו החבר'ה האלה שרואים לפעמים. ואני לא רוצה למות. היו שני טיפוסים מבוגרים שגרו יחד בחווה אצלנו, ארל וריץ' – אבא תמיד היה זורק מילה כשראה אותם. הם היו בדיחה אפילו שהיו טיפוסים די קשוחים. הייתי אולי בן תשע כשמצאו את ארל מת בתעלת השקיה. טיפולו בו בצינור מתכת של צמיגים, חוררו אותו, משכו אותו בזין עד שנתלש לו כמו חתיכת נייר מעוך. מה שעשו לו בצינור מתכת נראה כמו חתיכות של עגבניות שרופות על כל הגוף שלו, כל האף השתפשף ונעלם מהשפשוף בחצץ."

"אתה ראית את זה?"

"אבא דאג שאני יראה. לקח אותי לראות. אותי ואת אחי קֵיי.אִי. אבא צחק מזה. לעזאזל, מי יודע, אולי הוא אפילו עשה את זה בעצמו. אם הוא היה בחיים והיה מכניס עכשיו את הראש שלו בדלת הזאת תהיה בטוח שהוא היה הולך להביא צינור מתכת. שני גברים שחיים יחד? לא. לדעתי נוכל להיפגש רק כל כמה זמן באיזה מקום בסוף העולם..."

"כמה זה כל כמה זמן?" אמר ג'ק. "פעם אחת כל ארבע שנים מחורבנות?"

"לא," אמר אניס ונמנע מלשאול אשמתו של מי זו. "אני שונא את זה שאתה תיסע מפה בבוקר ואני אחזור לעבודה. אבל אם לא מסתדר – צריך לוותר," אמר. "חרא. אני מסתכל על האנשים ברחוב. זה קורה גם לאנשים אחרים? מה הם עושים לעזאזל?"

"זה לא קורה בוויומינג ואם כן אני לא יודע מה הם עושים, אולי נוסעים לדנוור," אמר ג'ק והתיישב והפך את פניו ממנו, "ואני שם עליהם קצוץ. בן-זונה, אניס, קח יומיים חופש. עכשיו. נצא מפה. תזרוק את הציוד שלך בארגז של הטנדר שלי ונעלה לנו להרים. יומיים. תתקשר לאלמה ותגיד לה שאתה נוסע. בחייך, אניס, נפלת לי כמו פצצה מהשמים – תן לי משהו לדרך. זה לא דבר קטן שקורה פה."

הצלצול החלול החל שוב בחדר הסמוך, וכמבקש לענות הרים אניס את שפופרת הטלפון שעל השולחן ליד המיטה, חייג את מספרו שלו.