עין תחת עין
"מינכן" של סטיבן ספילברג הוא סרט בעל מסר מסורבל שמצליח להכעיס את כולם. אבל כמותחן פוליטי העוסק בחיים בצל המוות, הוא אפל, מורכב ומרשים מאוד
לקולנוע אין ערך אבסולוטי. אנחנו מוצאים בסרטים את מה שממילא נמצא בתוכנו. התגובות המבוהלות של צופים ישראלים החרדים לדמותה המהוגן והמוסרי של ישראל לא מגיעות מהסרט, אלא מהפרנויה הפרטית של הצופה שחושש להתעמת עם לא מעט סוגיות מוסריות שהסרט מעלה. הגווארדיה הביטחוניסטית הישראלית היתה מעדיפה לשמר מצב של מצור, של מתקפה תמידית ולהפוך גם את ספילברג, לא רק הקולנוען החשוב בעולם אלא גם אחד הפילנתרופים הגדולים של תעשיית הקולנוע ולהנצחת השואה בארץ, לעוכר ישראל. תפיסת "כל העולם נגדנו" משרתת היטב את הקו הביטחוני הניצי שמעדיף לשמר מעגל תמידי של אלימות, מחזוריות ידועה מראש של מוות ורציחות. זהו דימוי המופנה בעיקר כלפי אזרחי ישראל, מטעם ממשלתה, של מדינה הנמצאת במצב תמידי של קורבן ולא של תוקפן. זה מה שהם רוצים שתחשבו. ספילברג לא אומר ההפך, הוא רק מנסה להציג תמונת מצב יותר מורכבת, המונעת על ידי מניעים אנושיים וייסורי מצפון הגונים והגיוניים. אם כבר יש בעיה עם "מינכן", היא נמצאת בכך שלרגעים הוא יותר מדי ישראלי וספילברג מצליח להיכנס למוחו של התל אביבי המצוי ולהציג בסרטו לא רק אחווה חבר'המנית המשלבת בין מקצוענות וחפיפניקיות, אלא גם להמחיש בצורה עלילתית ודרמטית את שתי המנטרות הגדולות של הישראלי הממוצע: "אנחנו לא פראיירים" ו"יורים ובוכים". מי שלא רואה את ההזדהות הגדולה המהולה בייסורים עזים של ספילברג עם המצב הקיומי של ישראל - ואת האופן שבו הוא מנסה לעשות השלכה למצב הקיומי הנוכחי של אמריקה, השרויה בעצמה בתוך מעגל דמים המלבה את עצמו מאז 11.9 - רואה את הסרט בעיניים עצומות, מבוהלות, רדופות ומלאות כעס ושנאה, ולא דרך העיניים האלה הסרט הזה נוצר.
נסו רגע לנשום עמוק, ולפקוח את העיניים. נכון, בישראל הסרט הזה דורך על כל היבלות שלנו. הוא עוסק בנושא טעון, הוא נופל למלכודות שלקהל בארץ יהיה קשה לקבל (כמו למשל עיצוב אמנותי משונה המשחזר באי הים תיכוני מאלטה את בתי ירושלים, והופך כל בית ישראלי לקטקומבה עמוסת קשתות אבן וקישוטי יודאיקה). כן, ככה נראה קולנוע בלי ההזרה שגורמת לנו לקבל את הזיוף ההוליוודי הרגיל כמציאות ממשית.
אבל אם נניח ל"מינכן" כסרט פוליטי וננסה לראות אותו לשנייה פשוט כמותחן ריגול, נסו לראות אותו כהומאז' די מבריק לרצף סרטי הביון והפרנויה של תחילת שנות ה-70. ככזה, "מינכן" הוא בית ספר לקולנוע. נכון, אפשר לגזום מתוכו כמה סצינות בעייתיות; נכון, ספילברג וטוני קושנר (התסריטאי והמחזאי זוכה הפוליצר על מחזהו "מלאכים באמריקה" ואדם בעל אג'נדה פוליטית שמאלית מוצהרת) מנסים לייצר פולמוס אידיאולוגי על ידי הצגתם של לא מעט עימותים בין הדמויות. אבל הביטו רק לרגע על הסרט כמסע אל תוך הפרנויה. ככזה, "מינכן" הוא יצירה הממשיכה את המנעד הרגשי של "מלחמת העולמות", שעסק בתגובת הפאניקה הראשונית למצב חירום. עכשיו מגיע שלב הנקמה. ואיתו שלב המוסר הבוחן האם נקמה אינה פשע בפני עצמו. האם רוצחי המוסד אינם בעצמם טרוריסטים? זו שאלה, זו אינה הצהרה. מי שהשאלה עצמה מציקה לו חי חיים מסולפים. "מינכן", ומשונה שהקהל הישראלי לא רואה את זה, הוא התגובה היהודית ל"גן עדן עכשיו" הפלשתיני.
נכון, מבחינה פוליטית הסרט טעון, רגיש, פולמוסי וניתן לקריאה לכל כיוון, תלוי מאיזה צד אתם עומדים (כל צד יראה בו אישוש לטענותיו). אבל מבחינה קולנועית יש בו רגעים אדירים. ספילברג משחזר את סרטי שנות ה-70 של קופולה ("השיחה") ופאקולה ("המעקב"), משתמש בעדשה סינמסקופית, מצלמת כתף, תאורת דמדומים תמידית ודמויות שככל שהסרט מתקדם כך הן מוצגות יותר ויותר כצלליות. לראשונה אצל ספילברג יש גם סקס ועירום (ולראשונה בהוליווד, סצינת סקס עם אשה בהריון - איילת זורר אגב. מוזר, אבל זהו איזשהו טאבו קולנועי מוסרני שלא נפרץ שם קודם). הדמויות חיות בלימבו מוסרי, עושות את המוטל עליהן מתוך תחושת שליחות, מתוך אידיאולוגיה, אבל מתוך ערכים שגם הולכים ומתמסמסים כשהם מבינים שמסע הנקמה הוא מלאכה סיזיפית וחסרת תוחלת. בדרך מציג ספילברג כמה סצינות מתח מבריקות, וכמה רגעים פנומנליים וכריזמטיים של משחק, לא מעט מהם עם שחקנים ישראליים (הסצינות של יגאל נאור, עודד תאומי וסמי סמיר נחרתו בזיכרוני). ספילברג הוא במאי גדול, שלא יהיה ספק, גם כשהוא מגיש את אחד מסרטיו הפחות מלוטשים. אולי הוא לא פרשן פוליטי יוצא דופן, אבל לפחות יש לו את האומץ להתמודד עם סוגיות שמעסיקות אותו, שמטרידות אותו ושיש להן השלכה על העולם הקרוב והרחוק שסביבו. לא בא לכם להתמודד עם שאלות מוסר המביטות לכם ישר בעיניים? אל תלכו. את "הר ברוקבק" כבר ראיתם?
עוד ב"סינמסקופ": על "רנט", "קיס קיס בנג בנג", ושני סרטים מפסטיבל סאנדנס הקודם ("ג'ונבאג" ו"האריסטוקרטים") שישודרו השבוע - בגיליון "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
