וארא: למה הם עפים להודו

מאות אלפי ישראלים טיילו בהודו וביעדים אחרים במזרח הרחוק לאחר הצבא, בחיפוש אחר מימוש רוחני. חבר קרוב, רב ציוני דתי מוכר, אמר לי לאחרונה: "הילדים הולכים להודו כצורה של מרד נגד הממסד הדתי". העמדתי אותו על טעותו. מרד הוא סוג של קשר, ואילו בהוויתם של מרבית הילדים ומשתתפי הפסטיבלים - הממסד הדתי כלל לא קיים. עמיתי הרב הופתע ונפגע מהניתוח שלי, אך בהכירו באמת שבו, שאל אותי: מדוע זה כך? הסוד, אמרתי לו, טמון בפרשת "וארא"; זהו הסוד של אל שדי, אשר הוא לב ליבו של החוויה הרוחנית היהודית, שמרביתה אבדה ביהדות הדתית של זמננו.

הפרשה מתחילה בתיאור - נדיר בתורה - של אופי החוויה הרוחנית של מייסדי העם היהודי: "וארא אל אברהם אל יצחק

ואל יעקב באל שדי" (שמות ו', ג'). קריאה מדוקדקת של הטקסט והשוואתו למקבילות אחרות בתנ"ך (בראשית מ"ט, כ"ה למשל) מובילה אל המסקנה הפשוטה, זו שרבים מהמפרשים האורתודוקסים הגיעו אליה: במילה "שדי" בהקשר זה הכוונה לשדיים. אל שדי, סבורים ר' יצחק לוריא ומורים קבליים ואורתודוקסים רבים אחרים, הוא התגלמות האל המסומלת על-ידי השדיים הנשיים (ראו לדוגמה בזוהר חלק ב' דף רנ"ג ע"ב, או בשער מאמרי רשב"י בפירוש לאדרא זוטא).

הכוונה היא להביע את התחושה של להיות מחובקים בצורה שלמה ורדיקלית על-ידי נוכחות האל ואהבתו. חוויה זו, אשר מתוארת בשיר השירים (ב', ו') כ"שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני", אינה החוויה של דיבור לאל, אלא היותנו טבולים בדרך ישירה ובלתי אמצעית במלאות של השדיים האלוהיים, המניקים ומניבים את עצם הווייתנו. זו הייתה המציאות הרוחנית אותה חווה המאסטר החסידי שלי, ר' מרדכי ליינר מאיז'ביצ'א; הוא אמר שאמונה פירושה הידע הוודאי הנובע מחוויות ישירות, ש"בכל מקום בו ייפול אדם, הוא ייפול לתוך ידי ה'". ואכן, המילה "אמונה" עצמה נובעת מהמילה העברית אומן, כפי שמשה השתמש בה בספר במדבר (י"א, י"ב) "כאשר ישא האמן את היונק". מובן זה של אמונה לא מתאר קשר אינטלקטואלי לאלוהי, אף לא קשר של צו; הוא למעשה מכיל את המובן של להיות מוחזק, מלופת ונאהב באופן מוחלט בידי חיבוקו הנצחי של האל.

הרבנים של היום לא חוו

הממסד הדתי-לאומי וכן זה החרדי מלאים באנשים קדושים ונפלאים. יחד עם זאת, איבד הממסד את מגעו עם מובן זה של אל שדי. היהדות מוצגת או כמחויבות בסיסית, או כמערכת חכמה של מצוות מוסריות ופסיכולוגיות, או כשתיהן יחדיו. ובעוד שהממסד הדתי משקף מידה מסוימת של אמת, הוא לוקה בהיעדר החוויה המחייה הבסיסית, אשר מניבה וממשיכה מחויבות דתית וחוויה רוחנית. זה הוא החיבוק של אל שדי. רבי יצחק סגי-נהור, מקובל דגול של ימי הביניים, כותב שידיעת האל היא "דרך יניקה" ולא "דרך ידיעה". אכן, המלך דויד כותב בתהילים (ל"ד, ט') "טעמו וראו כי טוב ה'". כמה אנשים כיום חשים כאילו טעמו את האל? למרבה הצער, הסיבה לכך טמונה בעובדה שמרבית הרבנים כיום אינם מורים רוחניים אמיתיים, משום שהם עצמם לא חוו מעולם את החוויה של שמחה ומתיקות המתמזגות עם השכינה; של יניקה מהחזה של אל שדי.

בעוד שיש הרבה מקום לביקורת על תנועת הפסטיבלים והמסעות הרוחניים במזרח, דבר אחד ברור: בשני המקרים ישנה חוויה עמוקה של אל שדי, חוויה ישירה של האל. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב התייחס למובן זה כאשר פירש את השם ישראל כ"ישר אל" - החוויה הישירה והבלתי אמצעית של הנוכחות האלוהית. יכול הדבר להיעשות דרך צורות רבות של אימונים רוחניים, כולל שירה מקודשת, תפילה עמוקה ואותנטית, מדיטציה קבלית או כל פעילות אחרת בה ה'אני' מתמזג עם עינו הכבירה של האל, רק כדי להיוולד מחדש כ'אני' עם ודאות מוחלטת שבכל רגע נתון הוא מוחזק בזרועותיו של האל החי. למרבה הצער, חוויה זו של דבקות - החוויה של אל שדי - חסרה כמעט לחלוטין בעולם הדתי של ישראל כיום. וכאשר היא כן נוכחת, היא כמעט בלתי נגישה למחפש החילוני.

הופעתי לאחרונה בתכנית טלוויזיה דתית, בה נשאלתי מדוע אני הולך ללמד בפסטיבלים. לאחר שתיארתי את היופי שבהם, במיוחד זה של פסטיבל "סגול", תיאר אותו הרב שהוזמן להתעמת עמי כ"מבואות המטונפות". ברור שהוא התכוון לעובדה שהפסטיבלים לא מקיימים את ההלכה בכך שהם מתקיימים בשבת. הנקודה שהעברתי לו הייתה מאוד פשוטה: כמובן שבתור רב אורתודוקסי, אילו הייתי מנהל את הפסטיבל, הייתי מקיימו לפי ההלכה; אולם אין שום סיבה לצפות מהאנשים המנהלים את "סגול" לעשות כן. הוא פיספס, לצערי, את כל הפואנטה: מה שמושך את האנשים לפסטיבלים האלה הוא החוויה של אל שדי. זו הייתה החוויה של אברהם, יצחק ויעקב. הם חיו בעולם בו, על פי קריאה פשוטה של התורה ועל פי הרמב"ם, לא הייתה הלכה. ההלכה נועדה להוסיף לחוויה של אל שדי, ולא להרוס אותה.

הקדושה ככוח פעיל בחיינו 

שאר הפרשה, אגב, מתמקד במכות שהביא ה' על מצרים. לאחר כל מגיפה, פרעה מסכים לשחרר את העבדים העבריים; אך לאחר שהמכה פוסקת הודות לתפילותיו של משה, הוא שוכח את התחייבותו הראשונית ומקשה את ליבו. גם זה קשור לנושא המרכזי של אל שדי. אף-על-פי שזהו ביטוי של אל הצדק, ולא של האל המחבק, החוויה הבסיסית שמנסה משה להעביר לפרעה היא דומה: קדושה היא לא רעיון; היא כוח פעיל ונוכח והיא מתרחשת בחיינו, בהיסטוריה שלנו ובלבנו. והיא קוראת לנו למקום הגבוה ביותר, המוסרי ביותר והיפה ביותר בתוכנו.