מורשת גרינספאן: שגשוג כלכלי, חובות ענק
רבים תופסים אותו כיו"ר הפד המוצלח ביותר בהיסטוריה של המוסד, וגם למבקריו אין ספק בהשפעה הרבה שהיתה לו על הכלכלה הגדולה בעולם. אלן גרינספאן בן ה-79 פרש השבוע אחרי 18 וחצי שנים בתפקיד, והשאיר אחריו ירושה בעייתית: כלכלה בפריחה, שכורעת תחת נטל חוב עצום. האם מדיניות השגשוג שניהל באה על חשבון העתיד? ימים יגידו
אלן גרינספאן, שפרש השבוע מכהונתו בת 18 וחצי השנים בתפקיד יו"ר הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי האמריקני), נחשב בעיני רבים ליו"ר המוצלח ביותר
בהיסטוריה בת 92 השנים של המוסד. תקופת כהונתו התאפיינה בשיעורי אינפלציה נמוכים, אבטלה נמוכה, ותקופות ממושכות של התרחבות כלכלית.
מנגד זכה גרינספאן גם לביקורת רבה, בעיקר לגבי כישלונו במניעת קריסת בועת הדוט קום בשנת 2000, ותרומתו להתנפחות הגירעונות האמריקנים לרמות השיא הנוכחיות שלהם.
כך או כך, לאיש אין ספק כי השפעתו של אדם בודד זה על כלכלת ארה"ב בפרט והכלכלה הגלובלית בכלל היתה עצומה, וכי מורשתו תמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות.
מעסקים פרטיים לשירות ציבורי
גרינספאן נולד למשפחה יהודית בניו-יורק במרץ 1926. בין השנים 1944-1943 למד סקסופון וקלרינט בבבית הספר היוקרתי ג'וליארד, ואף השתתף בסיבוב הופעות עם להקת ג'אז.
ב-1950 קיבל גרינספאן תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת ניו-יורק, והחל לעבוד על דוקטורט באוניברסיטת קולומביה, תחת הנחייתו של יו"ר פד דאז, ארתור ברנס. גרינספאן עזב את קולומביה ב-1953 מבלי להשלים את הדוקטורט, ובסופו של דבר קיבל דוקטורט מאוניברסיטת ניו-יורק ב-1977.
בין השנים 1974-1954 ו-1987-1977 כיהן גרינספאן כיו"ר ונשיא חברת טאוסנד-גרינספאן, חברת ייעוץ כלכלית בניו-יורק. בשנים 1977-1974 כיהן כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא פורד, ובין השנים 1983-1981 עמד בראש המועצה הלאומית בנושא הרפורמה בביטוח הסוציאלי של הנשיא רייגן.
ב-1987 כאשר פרש פול וולקר מתפקיד יו"ר הפד, מונה
גרינספאן לתפקידו על ידי הנשיא הרפובליקני רייגן, בהמלצת בכירים במפלגתו, שאמרו לנשיא: "אנחנו צריכים נגיד משלנו". היחסים בין הממשל לבין וולקר הגיעו לפיצוץ בשל התנגדותו של וולקר למדיניות הכלכלית הגירעונית של אנשי רייגן, והיה ברור שכהונתו לא תוארך.
ג'ים בייקר, שר האוצר דאז, הציע במקומו את גרינספאן, שהיה בעל מוניטין של אדם ידען, שקדן, שמרן וכזה שלא ילך לאיבוד במסדרונות הכוח של וושינגטון. רייגן הכיר את גרינספאן אישית: הוא היה כותב של נאומיו הכלכליים במסעות הבחירות. בהמלצת רייגן, אישר הסנאט את מינויו ב-3 באוגוסט 1987, ברוב של 91 בעד ו-2 נגד. גרינספאן סגר את העסק הפרטי שלו ויצא לדרכו החדשה.
במהלך השנים זכה גרינספאן לאינספור תארי כבוד ופרסים, וב-2002 אף קיבל תואר אבירות ממלכת בריטניה. הוא כיהן גם כדירקטור בחברות רבות, ביניהן אלקואה, ג'נרל פודס, ג'יי פי מורגן ועוד.
במהלך שנות החמישים פגש גרינספאן בפילוסופית והסופרת אין ראנד, שהציגה בספריה את הקפיטליזם ככוח מוסרי ואת המנהיגים העסקיים כגיבורים אפיים. ידידותו עם ראנד נמשכה עד מותה ב-1982. גרינספאן נשוי לעיתונאית אנדריאה מיטשל, הכתבת לענייני חוץ של רשת אן-בי-סי.
תקופות מיתון קצרות
בימיו הראשונים של גרינספאן בתפקיד, חששו בוול-סטריט כי הוא לא יהיה תקיף ועצמאי כמו קודמו בתפקיד, וולקר, שהיה ידוע בהצלחותיו בריסון האינפלציה. בפגישת הפד הראשונה שלו העלה גרינספאן את הריבית ב-0.5%.
חודשיים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, ב-19 באוקטובר 1987, התמוטט שוק המניות האמריקני במה שזכה לכינוי "יום שני השחור" (הדאו ג'ונס רשם ירידה יומית של 22.6%). רבים האשימו את מדיניות צמצום האשראי של גרינספאן. הפד הכריז אז כי הוא מוכן להעניק הלוואות באופן חופשי למוסדות שנקלעו למצוקה, מדיניות שהפכה לחותמת כהונתו של גרינספאן. השוק התייצב והחל לעלות, וגם כוכבו של גרינספאן דרך.
והיו משברים נוספים, ביניהם משבר המטבע באסיה, שהחל ב-1997, והתפשט לרוסיה. כ-40% מהכלכלות בעולם התדרדרו אז למיתון. כלכלת ארה"ב עמדה בפני איום חמור, ואז התערב הפד בסדרה של הפחתות ריבית מהירות בסתיו 1998, שהצילה את המצב.
משבר נוסף התרחש בשנת 2000, אז התפוצצה בועת הדוט קום, ומחקה טריליוני דולרים עבור בעלי המניות. גרינספאן ניסה להוציא את האוויר משוק המניות כבר ב-1996, בנאום מפורסם שבו תהה אם המשקיעים נמצאים בשליטה על ה"שפע לא רציונלי" בשוק המניות. אך השווקים לא הושפעו, והמשיכו לטפס עד להתפוצצות. לאחר ההתפוצצות פעל גרינספאן במהירות להגביל את הנזק באמצעות הורדת שיעורי הריבית.
בעקבות ההתפוצצות הואשם גרינספאן כי לא עשה מספיק כדי למנוע את הקריסה. גרינספאן טען אז כי כדי למנוע בזמן את ההתפוצצות היה על הפד להעלות את שיעורי הריבית לרמה כזו, שהיתה דוחפת את המדינה למיתון קשה.
במהלך כהונתו נקלעה ארה"ב לשתי תקופות מיתון, הראשונה בין השנים 1991-1990, עם הזינוק במחירי הנפט לאחר פלישת עיראק לכוויית. השנייה - ב-2001, בעקבות הירידה החדה במחירי המניות. שתי תקופות המיתון היו קצרות, ונמשכו כשמונה חודשים כל אחת. לצורך ההשוואה, ב-18 השנים שקדמו לכהונתו של גרינספאן סבלה ארה"ב מארבע תקופות מיתון חמורות.
במשך כהונתו רשמה ארה"ב את תקופת ההתרחבות הכלכלית הרצופה והארוכה ביותר בהיסטוריה שלה - עשור של צמיחה ללא הפרעות, ממרץ 1991 ועד מרץ 2001.
לא הכל ורוד
מבחינה מספרית, הכלכלה האמריקנית תפקדה היטב תחת כהונתו של גרינספאן. האינפלציה, שהגיעה לשיא של 13.3% ב-1979 לאחר עשור של זעזועים במגזר האנרגיה, עמדה בשנה שעברה על 3.4%, למרות עלייה דרמטית במחירי האנרגיה. האבטלה עומדת על 4.9%, לאחר שהגיעה לשפל של 40 שנה בשנת 2000 ועמדה על 4% בלבד. אך לא הכל ורוד בתמונה הזאת.
האמריקנים, שצברו אומץ בין השאר בשל הכלכלה הפורחת של תקופת גרינספאן, החלו לקחת סיכונים גדולים יותר עם הכסף שלהם, והגדילו את שיעור ההלוואות. החוב של משקי הבית בארה"ב גדל ל-11 טריליון דולר ברבעון השלישי של 2005, לעומת 2.7 טריליון דולר ב-1987, עם כניסתו של גרינספאן לתפקיד.
זה היה אחד הגורמים שעמדו מאחורי הגידול של 55% במחירי הדיור בחמש השנים האחרונות, ביחד עם הריבית, שירדה לשפל של 45 שנים ועמדה על 1% אחרי התפוצצות בועת הדוט קום. מחירי הדיור נחשבים בעיני רבים כבועה החדשה של ארה"ב, שצפויה להתפוצץ במוקדם או במאוחר.
את רוב הכסף שמבזבזים האמריקנים הם לווים ממדינות אחרות, דבר שהגדיל את הגירעון השוטף של ארה"ב פי 7 ב-10 השנים האחרונות. גרינספאן מותיר מאחוריו מדינה שהיא הלווה הגדולה בעולם: ארה"ב צריכה ללוות היום 2 מיליארד דולר מדי יום ממדינות זרות כדי לכסות את חובה. שיעור החיסכון האישי של אזרחיה ב-2005 היה שלילי, לראשונה מאז השפל הגדול.
שגשוג בהווה על חשבון העתיד
כלכלנים, המותחים ביקורת חריפה על גרינספאן, טוענים כי הוא ניהל מדיניות של שגשוג בהווה על חשבון העתיד. עיקר הביקורת מתייחסת לתמיכתו הפומבית בתוכנית קיצוץ המסים של הנשיא הנוכחי בוש, עם כניסתו לתפקיד, שתרמה להעברתה של התוכנית בקונגרס, וגם לניפוח הגירעון התקציבי האמריקני לשיא חדש.
הנשיא הקודם, ביל קלינטון, עזב את הבית הלבן עם עודף תקציבי של 127 מיליארד דולר, ותחזית לעודף של יותר מ-5 טריליון. ב-2001 נכנס ג'ורג' בוש לבית הלבן, וגרינספאן נתן את ברכתו לקיצוצי מסים חדים. העודף נעלם, והגירעונות החלו להצטבר: השנה צפוי הגירעון התקציבי להגיע ל-400 מיליארד דולר. תוכנית קיצוץ המסים של בוש אושרה על בסיס התחזיות של ממשל קלינטון, אם כי לנוכח הגירעונות טענו חלק מאנשי הממשל הנוכחי כי תחזיות אלו לא היו אמיתיות מעולם.
גרינספאן החל להביע באחרונה חשש מהגירעונות התופחים, אך מעולם לא נסוג בו מתמיכתו בקיצוץ המסים עד היום. במרץ 2005 הופיע גרינספאן בפני ועדת התקציב של הקונגרס, ומדבריו עלה כי הוא מעדיף להותיר את קיצוץ המסים על כנו, ולקצץ במקום זה בתוכניות כמו מדיקייר, מדיקאייד, ביטוח חברתי ותוכניות נוספות המשמשות לסיוע למעוטי יכולת. גרינספאן טען אז כי בעיית הגירעון נגרמה בשל העלות הגבוהה של תוכניות אלו.
יו"ר הפד הקודם, וולקר, אמר לאחרונה כי כיום יש סיכוי של 75% ששני גירעונות הענק של ארה"ב, התקציבי והמסחרי, "יחריבו את המערכת הפיננסית הבינלאומית בתוך מספר שנים".
העיתון "אקונומיסט", טען החודש, בכתבה לרגל פרישתו של גרינספאן מהתפקיד, כי חלק משגשוגה הכלכלי של ארה"ב אינו מבוסס על הישגים אמיתיים בהכנסות, וגם לא על צמיחה בפרודוקטיביות, אלא על הלוואה מהעתיד. לדברי העיתון, מורשתו של גרינספאן תהיה "חוסר האיזון הכלכלי הגדול ביותר בהיסטוריה של ארה"ב".
שקיפות רבה יותר, השפעה רחבה יותר
גרינספאן פעל להפיכת הפד ממוסד חשאי ובלתי מובן לרבים למוסד שמקיים תקשורת יעילה יותר עם הציבור ועם המשקיעים. לפני שנכנס לתפקידו, חברות וול-סטריט היו שוכרות צבאות של כלכלנים כדי שינסו לקבוע מה יהיה הצעד הבא של הפד בנושא הריבית, מכיוון שלא היתה כל הודעה פומבית בנושא.
ב-1994 דחק גרינספאן בעמיתיו לשנות את המדיניות, ובעקבות כך החל הפד לפרסם הודעות מדיניות ברורות יותר המעידות על כוונותיו העתידיות של המוסד, וכן קטעים מפגישת ועדת הפד המחליטה על הריבית.
"ללא כל ספק, הפד שונה היום באופן משמעותי במונחי פתיחות ושקיפות", אמר הכלכלן דייוויד ג'ונס, שחיבר ארבעה ספרים בנושא הפד של גרינספאן. "הרעיון של גרינספאן היה שככל שהשווקים יודעים יותר, כך טוב יותר".
גרינספאן הרפובליקני היה גם אשף פוליטי, שזכה למינוי בתקופת כהונתם של שלושה נשיאים שונים, שני רפובליקנים ודמוקרט אחד. הנשיא הדמוקרט קלינטון, שמינה את גרינספאן לכהונה נוספת ב-2000, אמר בספטמבר האחרון כי גרינספאן היה "יד יציבה. הוא צמצם את הזמנים הרעים והאריך את הזמנים הטובים".
ככל שגברה השפעתו, נקרא גרינספאן להביע את דעתו בנושאים מעבר לתחום המדיניות המונטרית. הוא אמנם תמך בתוכנית קיצוצי המסים של הנשיא בוש, אך 8 שנים קודם לכן נתן את ברכתו גם לתוכנית העלאת המסים של הנשיא קלינטון.
בניגוד לו, אמר מחליפו בן ברנאנקי, פרופ' לכלכלה מאוניברסיטת פרינסטון, כי הוא מתכוון להגביל את הבעת העמדות הציבוריות שלו אך ורק לתחומים שנמצאים באחריות הפד.
