נאמנות נמוכה
יוצרי "גב' הנדרסון גאה להציג" בוגדים ביושרה של עצמם. גיבורת "יס" בוגדת בבעלה. המדור ממשיך לדבר במבטא בריטי
סטיבן פרירס ("מכבסה יפהפייה שלי", "יחסים מסוכנים", "דברים יפים מלוכלכים") הוא במאי שאני מאוד מחבב ו"גב' הנדרסון גאה להציג", סרטו החדש, הוא סרט סימפטי. לא יותר, לא פחות - סימפטי. דמיינו את "הלהקה" במלחמת העולם השנייה, עם בוב הוסקינס בתפקיד טוביה צפיר. בשעה שלונדון קורסת מהפצצות הבליץ הגרמניות מחליטה אלמנה שובבה (ג'ודי דנץ') להקים תיאטרון בורלסקה שבו יופיעו הבנות בעירום מלא (אך אמנותי). התיאטרון הופך להיט ותורם לא מעט להעלאת המורל של הלונדונים והחיילים בימי המלחמה. סיפור חמוד, לא? כן. ועם תסריט נאה מאת המחזאי מרטין שרמן ("עקומים") וליהוק אלגנטי (שימו לב לכריסטופר גסט, אקס "ספיינל טאפ" ובמאי בעצמו, בתפקיד לורד קרומר) הסרט הוא בידור אלגנטי, עם קמצוץ חוצפה בריטית בורגנית. יופי? עכשיו הרשו לי להתעצבן. "גב' הנדרסון גאה להציג" שייך לזן הסרטים שממש מעצבנים אותי. זה לא קשור לעובדה שהסרט היה סביר וברובו מהנה למדי. אבל הסרט הזה בוגד בעצמו, בוגד בערכיו, סותר את עקרונותיו ובאופן כללי מנהל מערכת יחסים די צבועה עם האידיאלים. למה, כי הוא מספר לנו סיפור אחד ברמת הטקסט, אבל סיפור אחר לחלוטין בסאב-טקסט.
על פי הסרט, שאמור להיות מבוסס על אירועים ואנשים אמיתיים, נלחמה גב' הנדרסון לא מעט במוסר הבריטי השמרני כדי לזכות להעלות באופן חוקי מופעי עירום על במת התיאטרון שלה. בני האצולה הזדעזעו, התקשורת התלהטה, ההמונים שולהבו וגב' הנדרסון לאט לאט ניתצה את חגורת הצניעות שחנקה את הבידור האנגלי הלגיטימי. ואכן תעשיית הבידור והאמנות הבימתית והטלוויזיונית באנגליה נהנים מחופש ומתירנות באופן יחסי לשאר העולם (בוודאי בהשוואה לעולם דובר האנגלית). אז איך יכול להיות שסרט שעוסק בדמות כה שוברת מוסכמות, לא שובר אפילו מוסכמה אחת, לא נלחם בעצמו על שרטוט מחודש של קווי הלגיטימציה, הופך את נושאו לדגל לנופף בו. למשל, היה יכול להיות ממש מוצלח אם שרמן ופרירס היו מציגים את הפער בין מה שנתפס כמקובל בייצוג מיניות על במת לונדון בשנות ה-40 מול ההפקרות והמתירנות המקובלת בחדרי החדרים של אותה אצולה מתחסדת. אבל לא. פרירס מביים את סרטו כאילו הוא נוצר בשנות ה-40, כשרק שק אשכיו המאפיר של הוסקינס, הזוכה להופעת אורח אמיצה בת שנייה וחצי, מהווה מזכרת מדולדלת לחוצפה ולתעוזה האמיתית שהסרט הזה היה יכול להכיל (מבלי לגרוע מחינו ומשנינותו). כמעט מפתה לדמיין איך מייקל ווינטרבוטום היה מביים את אותו סרט, וכולל בו את קטעי ההארד-קור של סרטו "9 שירים". אבל פרירס ושרמן, כל אחד לחוד, כבר עסקו בעבר בעולם מדכא שבו יצר מיני בלתי משועבד נותר ייצוג אחרון לחופש אמיתי בימי דיכוי. הפעם, מן הסתם, הם הגיעו לסרט קשישים ורפויים. "גב' הנדרסון גאה להציג" הוא סרט על צביעות מוסרית, שבדרך מצליח להפליל את עצמו.
אני מאוד מעריך את "יס", סרטה החדש של סאלי פוטר. אני מעריך לא פחות את מפיצי הסרט בארץ, שהעזו לקחת סיכון עם אחד הסרטים המאתגרים שנוצרו השנה. אבל אני לא אוהב את "יס" או מלא תשוקה אליו. אני מעריך את השאפתנות שלו, מצטמרר מהיומרנות שלו ומחבב את הכישרון העצום שיש בו - ברמת הכתיבה והמשחק. אבל בסופו של דבר זו יצירה קולנועית קרה, תיאטרלית, שמצליחה להיות גם חדשנית וגם מיושנת באותה נשימה. ובכל זאת, מבין 40 הצופים שיעזו ללכת לסרט הלא שגרתי הזה, אני יכול לדמיין לפחות צופה אחת (כן, זו תהיה אשה) שתחשוב שמדובר ביצירת מופת.
פוטר - שיצרה בעבר את "אורלנדו" הנפלא ואת "האיש שבכה" המפרך - מספרת סיפור של שתי דמויות לונדוניות אאוטסיידריות שנצמדות זו לזו בתשוקה. היא (ג'ואן אלן, "הצד הטוב של הכעס") אמריקאית, נשואה באומללות לאיש עסקים מרוחק (סם ניל). הוא (סימון אבקריאן, "ולקחת לך אשה") לבנוני, מנתח שהפך טבח. הם נצמדים זה לזו כמעט מיידית ומנסים לנסח במילים ובמעשים מה טיב הקשר ביניהם. ומה הוא קשר בכלל. ומה הוא ה"יש" לעומת ה"אין", ה"לא" לעומת ה"כן". והנה הקטע: פוטר כותבת את הדיאלוגים בחרוזים ובמקצב מחומש (פנטמטר יאמבי, לבוגרי החוג לספרות אנגלית). זהו טקסט עכשווי אבל בניגון שקספירי, עם הרהורי תודעה ותשוקה שנעים בין מרגריט דיראס וג'יימס ג'ויס. התוצאה מרשימה מאוד, אבל מעט עקרה. הזיווג עובד, הדיאלוג מתכרסם באוזן והתחושה היא שהשניים מסתובבים כמעט לבד בתוך לונדון שמתעלמת. כל זה עובד לטובת הסרט. אבל מעבר להערכה, כאמור, אין בי יותר כלפיו. הוא לא וירטואוזי, הבימוי עצור, הסיטואציות מהירות ופשטניות. אני מאושר שסרט כזה מגיע להקרנות מסחריות בארץ (ורק מקווה שהוא לא ישווק לקהל רק על סמך הסצינות הארוטיות של הגיבורים), כי זה מותיר תקווה שסרטים ניסיוניים, גם אם השאפתנות שלהם לא תמיד מכוסה, ימצאו מסך בארץ.
עוד ב"סינמסקופ": על "סיפורו של די.ג'יי", "Stoned" ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"