עדות מעמונה: "נשברו שיאי האלימות והרשע"
מנורה חזני, שפונתה מביתה בחומש, היתה אתמול בעמונה. היא מתארת את הרגשות הקשים: " זו היתה פלנטה אחרת. שיאי אלימות ורשעות נשברו כל רגע. מאז חורבן גוש קטיף וצפון השומרון תיאבונה של חיית ההרס רק גבר. אם יש משהו טוב בגירוש, הוא התפכחות הציבור שלנו מהנאמנות ללא תנאי למדינה"
זוועת עמונה לא תישכח במהרה. שיאי אלימות ורשעות נשברו כל רגע בלי רחם. את מה שראיתי שם אי אפשר לתאר, וודאי אי אפשר לתאר את מה שאני מרגישה. זו היתה פלנטה אחרת, ומי שלא היה שם לא יבין לעולם. אני נזכרת באירוע ועדיין רועדת. ייקח לי ימים להתאושש ממה שראיתי ולא אסלח לשוטרים ולמג"בניקים. לא אסלח להם בפעם השנייה.
בבוקר הקפוא של עמונה נמלטתי עם בני התינוק לקרוון של אחת המשפחות. בקרוון כבר לא היה מקום לשבת, ואפילו לא לדרוך. היה לי ויכוח על גבולות המאבק עם עירית נקרא לה, תושבת עמונה נחמדה להפליא. אני אמרתי שמול אלימות המערכת אין מה לדבר על גבולות, ושהחיילים בעיני אשמים באופן אישי במעשי הגירוש וההחרבה. היא לא הסכימה איתי, וחשבה שצריך להיות הרבה יותר עדינים.
ישבתי עם הילדים באוטו כי לא רציתי שיחוו שוב את מראה הזוועה של החיילים הנוהרים בגוש אין סופי, לא רציתי שיעורר כאב רדום. אבל כשראיתי אותם, נחילים-נחילים שחורים זורמים בלי התחלה, בלי סוף, כגוש חסר זהות - משהו בי צעק זעקה חזקה, מרה, ולא יכולתי להתעלם.
"הגוש השחור נהר אל בתי האבן". צילום: רויטרס
כשגורשתי מביתי, הרגשתי שמישהו מלמעלה שומר עליי שלא אפול, שלא אתפרק. כאן ראיתי הכול מהצד - וזה היה מחזה הרבה יותר קשה. העצבים חשופים והמראות מכים בלי רחם. יצאתי מהאוטו. כמובן שלא יכולתי לעשות דבר: החיילים רבים וחזקים ממני ולדבר אליהם אין כל טעם – הם שטופי מוח, אטומים ודבר לא מזיז להם עוד. הם למודי ניסיון בגירוש והחרבה. מאז חורבן גוש קטיף וצפון השומרון תיאבונה של חיית ההרס רק גבר.
איחלתי להם מיטב איחולים אישיים ישר לעיניים: שיהרסו להם בקרוב את הבית, שילדיהם יוותרו חסרי קורת גג ממש כמו ילדיי, שזה יקרה בקרוב ושהם יעשו את זה לעצמם רק משום שחייבים למלא פקודה. עירית, ידידתי החדשה, התרוצצה בין השוטרים במבט מפוחד וחצתה את כל הגבולות שהציבה לעצמה בבוקר. כשנפגשים עם החיה פנים אל פנים - מבינים שכל הגדרת הגבולות בהקשר הזה מגוחכת. אם יש משהו טוב בגירוש, הוא התפכחות הציבור שלנו מהנאמנות ללא תנאי למדינה, ההבנה שמדינה ללא זהות יהודית היא חסרת טעם וחסרת פנים.
הגוש השחור נהר אל תשעת בתי האבן של עמונה. הבתים היו מלאים בבני נוער - מדהימים, יפים וגיבורים. בני ציון היקרים, המסולאים בפז. גיבורים שאני מסירה בפניהם את הכובע על אומץ לבם מול החיה השחורה המשתוללת. הנוער הזה הפך לאויב המדינה. כולם רודפים אותו בכל מקום: בבתי המשפט מחמירים איתם כאילו היו פושעים מסוכנים. בבתי המעצר משפילים ללא רחם, מתעללים התעללויות קטנות ונוקבות – מפשיטים, מונעים תפילין ואוכל כשר, מכניסים בנות אולפנא תמימות עם פושעות מסוכנות ואלימות. התקשורת סימנה אותם כבר מזמן ומקפידה להיכנס בהם השכם והערב. גם מנהיגי הציבור הדתי-לאומי, אם יש עוד דבר כזה, נזכרים לגנות אותם מדי פעם בלי לדעת על מה ולמה.
_wa.jpg)
"בני הנוער - מדהימים, יפים וגיבורים" צילום: גיל יוחנן
אבל למה? למה באמת? כולם יודעים שהנוער הזה נושא בשורה. לא מתבייש בזהותו היהודית, באהבתו לארץ ולעם. הנוער הזה הולך עם פאות ארוכות וכיפות גדולות. עיניו היפות חולמות חלומות שהישראלי הממוצע לא יכול לעכל. החלומות האלה מפחידים, משום שהם חלומות בעלי זהות לאומית יהודית מפוכחת. הנוער הזה הוא אויב "מדינת כל אזרחיה" שמבקש להנהיג אהרן ברק. אין לו את ההתנצלות והרכנת הראש הטבעית לדור ההורים שלו. וכך יצא, שבאין מנהיגות ובאין אמירה ברורה - הנוער הוא זה שנותן את הטון.
היס"מניקים בשחור לא ידעו את כל זה. זה לא מעניין אותם. הם יודעים להתמודד עם פושעים כמו שמתמודדים עם פושעים. בפרסות סוסיהם שעטו מעל לראשים, רמסו ולא חמלו. היכו בני 12 שכבר שכבו על הארץ בלי יכולת לזוז, היכו והיכו. נכנסו לבית ובו בנות עומדות רועדות מפחד, והיכו אותן באלות.
אחותי, בת למעלה מ-30 ועיתונאית נושאת תעודה, צילמה את אלימות השוטרים. לדאבון ליבה היא גם כסוית ראש - ולכן חטפו את מצלמתה. לפנחס ולרשטיין, נכה צה"ל, חטפו את המקל והפילו לרצפה. קציני הצבא והמשטרה שעמדו ממול מחויכים נראו נהנים מהצגת החינם – יש אקשן, יש מכות, לא צריך היום לרדוף אחרי פושעים. עמדת פינוי הפצועים הזכירה לי את הסרט כיפור של עמוס גיתאי: עוד ועוד אמבולנסים מפנים פצוע ועוד פצוע. נערות בוכיות רועדות מזעם והשפלה, חולצות לבנות ספוגות דם. כשנגמרו האמבולנסים פשוט פינו את הפצועים באוטובוסים. אף אחד לא יצא משם שלם. צולעים ומוכים, מבטם תוהה, שואל למה ואין עונה.
בעמונה נחצו כל הקווים האדומים. הרגישות, שהיתה מאוסה ביום הגירוש, נעדרה מכאן. השוטרים פשוט הסירו את הכפפות וכיסחו באלותיהם ללא רחם. השוטרים היו חמושים בכדורי גומי ובגז מדמיע, לבושים בקסדות ובמגנים, כולל מגני עיניים. הנוער היה חמוש במים בלבד, וכל הניסיונות להציג את השוטרים כקורבן הם מגוחכים וחוטאים לאמת. אלא שהתקשורת משתפת פעולה עם מסע הבחירות של קדימה. על תפקידם של עיתונאים לחתור תחת הממסד הם מעולם לא שמעו.
מהיכן תצמח הישועה? כל המערכת משתפת פעולה. כולם עומדים דום ונשמעים לחיה ההרסנית - הממשלה, התקשורת ובתי המשפט. כל העולם כולו, כל האינטרסים, השקרים והפוליטיקה נגד כמה מאות נערים יפים ותמימים. אם הציבור שאכפת לו מהזהות היהודית והאנושית של מדינת ישראל לא יתעשת למחות, להנהיג ולעמוד לימין הנוער ולימין ארץ ישראל – החיה הדורסת תמשיך להשתולל. את ממדי הנזק מי ישער?
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: גיל יוחנן")
