מה רוצים מסמי עופר?
מבקרי ההסכם בין סמי עופר למוזיאון תל-אביב ודאי מרוצים מהצלחתם וצדקתם, אבל עם צדק לא קונים במכולת ולא משפצים קירות: אריאנה מלמד סבורה שדרישותיו של הנדבן הן פרוצדורה שגרתית ברחבי העולם ואין סיבה שישראל תהיה יוצאת דופן
סביר להניח ששמו של סטיבן פ. אודבר-הייזי איננו מעורר רטט של התרגשות בלבכם, אבל אם תשאלו את פרנסי מוזיאון ה"סמיתסוניאן" בארצות הברית, הם ייעלצו משמחה ויספרו לכם שתמורת ששים מליון דולר שתרם, הצליחו להקים אגף
לתולדות התעופה וכיבוש החלל, שנפתח בדיוק מאה שנה אחרי טיסתם הראשונה של האחים רייט. סמואל ר. גוגנהיים הוא שם קצת פחות אזוטרי עבור חובבי האמנות, והמוזיאונים הנושאים את שמו – מדובר כבר ברשת עולמית – הם מופת לאוצרות של יצירות מודרניות. מוזיאון ויטני לאמנות אמריקנית חב את ראשיתו לגרטרוד ונדרבילט ויטני, וקרוי על שמה. עוד? דוגמאות מקריות: ה"טייט גלרי" הלונדונית. על שם סר הנרי טייט, סוחר סוכר ופילנתרופ. מוזיאון פול גטי. מוזיאון טיסן במדריד, על שם הנס-היינריך טיסן בורנמייזה, אם תתעקשו לדעת, ובגלל שאלמנתו תרמה גם יצירות וגם ממון.
ככל הנראה נחוץ מאוד, ובתמורה ביקש שני דברים: שלט, וזכות קניינית כלשהי שתאפשר לו למנוע מבעוד מועד שימוש בבניין שהוקם בכספו, שלא למטרות למענן הוקם. ומיד, כצפוי, קמה צעקה.
החלטה
סמי עופר ביטל את תרומתו למוזיאון ת"א
מרב יודילוביץ'
בעקבות הביקורת הציבורית, הודיע המיליונר סמי עופר שהוא מבטל את תרומתו בסכום של 20 מיליון דולר למוזיאון תל-אביב. "במקום להכיר תודה – הכירו לנו רעה", כתב
ועכשיו נלך לטייל בתל-אביב, ונמצא שם את מרכז סוזן דלל, ובצד המוזיאון עם השם החדש-ישן, את הספריה העירונית שקרויה על שם בתו של נדבן שהלכה לעולמה בדמי ימיה. לא נפקוד הפעם את האוניברסיטה, שרבים מבנייניה הם עדות לתרומות של יחידים וקבוצות. לא נטייל בבתי חולים, שאגפים שלהם קרויים על שם המממן ולא ניסע באמבולנסים עליהם מתנוססים שמות של תורמים. רק נתהה מעט על הצביעות הקרתנית שמלווה את פרשת מוזיאון תל-אביב והתרומה של סמי עופר.
רק בישראל
מאז אמצע המאה התשע עשרה, כשמלכים ורוזנים החלו לוותר על מוקדי הכוח הכלכליים והתרבותיים לטובת קפיטליסטים גדולים, הולכות האמנות והנדבנות יד ביד לתועלת הציבור הרחב. האמנות נשכרת מפני שהיא לעולם ענייה וחלושה מכדי לתלות את עצמה בכוחות עצמה על קירות. הנדבנים נשכרים מפני שכספם קונה להם יוקרה ומפתחות לתהילה בחייהם ואחרי מותם, שאולי לא היו ניתנים להם בזכות עושרם בלבד.
כמעט בכל מוזיאון רציני בעולם המערבי תמצאו שהגוף הנאה והמרומם כלל אינו יכול להתקיים ללא נדבנות. לפיכך, הם מרבים לחזר אחר נדבנים ולהבטיח להם בדיוק את מה שהללו מבקשים לעצמם: תמורת תרומה בסדר גודל מסויים ומעלה, לתת את שמם לגוף הנתרם. פחות מזה, תקבלו לוחית נחושת ממורקת היטב.
תל-אביב אינה יוצאת דופן במשחק הזה. המשחק עצמו קצת בעייתי, משום שבעולם אידאלי, מפעלים לקידומה של התרבות היו יכולים לממן את עצמם רק בתרומות ציבוריות נטולות-תנאים ורק ממכירת כרטיסים. למרבה הצער, במדינות המערב למדו זה מכבר כי אין אפשרות כזאת. ובעיר שסדרי העדיפויות התקציביים שלה אינם מאפשרים לתחזק מוזיאון כראוי, נמצא אחד, סמי עופר, שהיה נכון לתת הרבה כסף להקמת מבנה חדש שהוא
דרישה
וירשובסקי: דרוש חוק נגד שינוי שם מוזיאונים
מרב יודילוביץ'
מועצת המוזיאונים תקיים דיון עקרוני בעניין שינוי שמות מוסדות תרבות לשם תורמים
אמת, נכסי התרבות העירונית של תל אביב שייכים לכל – אבל סמי עופר לא ביקש להפריט או לנכס אותם לעצמו, רק לתחזק אותם באופן ראוי יותר ומקובל יותר על המוזיאון עצמו. כל עוד המהות שבתוך החללים זוכה לעדנה ולתצוגה נאותה, למה שיהיה אכפת למישהו מה קרוי על שם מי ומדוע?
לא הצלחתי להבין את ההתלהמות שאחזה במבקרי המהלך הזה, גם לא את להטם של הללו שפתאום מתגלים כקנאים לקודש-הקודשים התרבותי של האומה התל-אביבית, ומתעלמים לחלוטין מכך שמדובר בפרוצדורה שגרתית, יעילה ומתגמלת לנותן ולמקבל כאחד.
גם למליונרים יש לב
עניין אחר שנכרך בפרשת שמו של המוזיאון הוא תביעתו של עופר להשאיר בידיו זכויות קניין שיוריות במבנה שיוקם בכספו. מנקודת מבטו של ההדיוט, יש בכך הגיון לא מבוטל. אם תרמתם, אתם רוצים להבטיח שהתרומה תיועד לעניין הקרוב ללבכם, ושגם ברבות השנים העניין הזה לא יינזח ולא יהפוך פתאום לאולם-חתונות, אם עיריית תל-אביב תיקלע למשבר תקציבי ותחליט לעשות דיספוזיציה דווקא בבנין שהוקם בתרומה. עוד יודע ההדיוט, שעורכי-דין יכולים להכשיר את הניירת כך שתתיישב גם עם דרישות החוק וגם עם רצונותיו של הנדבן, ובא לציון ולמוזיאון גואל. למרבה הצער, כל זה לא התרחש, ואולי לא יכול היה להתרחש, במקום בו פרשת השם הפכה ל"שערוריה ציבורית".
ואז סמי עופר נעלב. אינני מכירה אותו ואת מפעלותיו, מעולם לא פגשתי אותו ואני יכולה להניח לגביו רק הנחה אחת: שלמרות עושרו, גם הוא ניחן ברגשות ככל האדם, וכשמטיחים בו בוץ, הוא כבר לא מעוניין לתרום. אמת, יש משהו מביך בהעלבויות של עשירים גדולים, כמו שרי אריסון שהודיעה בשעתה כי נעלבה מכל המדינה ותפסיק לתרום וחזרה בה, כמו ארקדי גאידמק שנעלב ממה שכתבו עליו בעיתונים ואיים לבטל את תרומתו לסוכנות, וכן, כמו עופר עצמו. מביך, ילדותי - אבל אנושי לגמרי. עושר לעולם איננו מגן אוטומטי מפני תהודה ציבורית שלילית. וגם עשירים מופלגים רוצים שבסופו של דבר יאהבו אותם.
ובסופה של ה"שערוריה" יש כרגע שלושה נפגעים: מוזיאון תל-אביב, האמנות הויזואלית בישראל וסמי עופר. מסביבם מרחפים לא מעט עסקנים ודעתנים שמחככים ידיים בתענוג ובתחושה שהם צודקים לחלוטין. אלא שבצדק לא מתקנים סדק בבניין, וגם לא בונים אחד חדש. עדיין לא ברור לי כיצד תחושת הצדק מסייעת לכל הנפגעים, ועימם – לציבור המבקרים במוזיאון. צריך רק לקוות שהמעורבים יודעים לנשום עמוק, לחשוב על כל זה שוב – ולקדם את רווחתו של המוזיאון.
עופר. לא ביקש לנכס
צילום: מאיר פרטוש
מומלצים
