בעמונה קרסה הציונות הדתית

"המלך עירום", זועק הילד בסיום סיפורו הידוע של אנדרסן, "בגדי המלך החדשים". מראות הנוער בעמונה, נוער "איכותי" שהוסת במשך חודשים ארוכים על מנת שיוכל לשמש כ"בשר אלות" שמצטלם היטב ונועד לעורר רחמים, מחייבים לזעוק גם לציבור הציוני-דתי בגרון ניחר: "המלך עירום". הנהגת הציונות הדתית פשטה את הרגל אל מול העם בשידור חי. חלק מהטוענים לכתר אמנם שהו בזירת ההתגוששות, אך נוכחות זו לא שינתה את התוצאה הסופית, שהייתה מבישה ונוראית לשני הצדדים. 

במשך העשורים האחרונים הולכת הציונות הדתית ומקצינה - פוליטית ודתית. ימי המפד"ל של יוסף בורג חלפו כלא היו, וכפי שמסופר בתחילת ספר שמות - קם לו מלך חדש, הנהגה חדשה, אשר לא ידעה את (פרופ') יוסף. אירועי עמונה הבליטו מספר עובדות חשובות: עובדה ראשונה היא שהציונות הדתית כבר לא קיימת כגוף הומוגני אחד - המיעוט היחסי של פורעי החוק במאחז מצביע על כך. בני-נוער רבים גדשו את עמונה, אך רבים יותר לא היו שם. הציונות הדתית מפורקת ומפורדת, רבים הזרמים בתוכה ורב השונה מהמשותף. פורעי החוק, ה"חברונים" או ה"עמוניים" אולי משייכים את עצמם לציונות הדתית וכך גם נתפשים בתודעה הציבורית, אך הם כבר לא ראויים להיקרא "ציונים" ואפילו לא "דתיים"; הם הפרישו את עצמם מהציונות הדתית וייסדו מחדש את זרם הסיקריים הקיצוני, שמשל בעם היהודי בשלהי בית שני (ויש אומרים שאף היה הקטליזטור המרכזי לחורבנו).

העובדה השניה, שמושפעת ומשפיעה על הראשונה, היא שלציונות הדתית דהיום אין הנהגה, אין כוח מוביל שמגדיר דרכי פעולה. על החזון הציוני-דתי המקורי השתלט חזון הבטון והמלט בגבעות יו"ש, שדחק הצידה את שאר הערכים שייצגה בעבר הציונות הדתית (מי זוכר היום את "דרכיה דרכי נועם"). חזון זה שוב רוסק, הפעם בעמונה, תוך שימוש באלימות מבהילה הן מצד נערים צעירים והן מצד השוטרים. מנגד ניצבת הנהגה מפולגת ומפורדת. בצד אחד של המתרס - רבנים קיצוניים, המשליטים את משנתם הפוליטית במסווה של "דעת תורה", כנהוג בחצרות חרדים, על קהל צעיר ומשולהב. אותם רבנים ומורים שולחים את צאן מרעיתם - מטעמי נוחות או צבירת דעת קהל אוהדת - אל מול מצלמות הטלוויזיה, לחטוף ולהחטיף מכות. כדי להבין שהנוער לא בעצמו התגייס למאבק בעמונה, מספיק להיחשף לתקשורת הימנית-דתית שהסיתה וממשיכה להסית את ציבור צרכניה בעידוד רבנים ומורים.

בצד השני של אותה הנהגה נמצאים המפד"ל "המתונה" כביכול ושרידי מימ"ד, זו גם זו נתונות בייסורי גסיסה. המפד"ל גוססת כי היא נגררת ימינה כדי לרצות ציבור שכבר מזמן לא נמצא אצלה, תוך התעלמות מהציבור המחריש בציונות הדתית שכבר עבר לקדימה. ומימ"ד? מצבה דומה לזה בו שרוי כעת ראש הממשלה שרון.

הציונות הדתית קורסת מול עינינו וביקורת מבחוץ לא חסרה. פוליטיקאים, סופרים ואנשי רוח - מי בדאגה ומי בזלזול - לא חוסכים את שבטם. אך מבית, אין פוצה פה ומצייץ. רבנים ואנשי חינוך פרגמטיים או מתונים לא חסר, אך כמעט כולם נאלמים דום, מפחדים לבקר, יראים מביקורת פנימית של הקהילה או המשפחה, מפגיעה בתדמית הישיבה בה הם מלמדים או שבראשה הם עומדים, אם יעזו לבקר את הרבנים שפירא את אליהו. בשעה זו מוטל על שארית הציונים הדתיים לעשות מעשה ולנתק עצמם ממחנה הסיקריים, שהפסיק לקחת חיילים טרמפ או לשתף לובשי מדים במניין. אלמלא נעשה זאת - ניעלם. עתיד הציונות הדתית מוטל על כף המאזניים; קריסת המערכות הזאת עלולה להביא לחורבן או לצמיחה חדשה - ובידנו הדבר.