"לא אשכח את הבוז והשנאה בעמונה"

"שני דברים מרכזיים אני לוקח איתי מהאירועים בעמונה. את הפציעה האישית, הפיזית, שתלווה אותי עוד תקופה ארוכה, ואת הזיכרון של 'העיניים הרעות'. הבוז כלפי השוטרים, ההבעה של 'מי אתם בכלל' שבאתם לפה. הזלזול הנורא הזה בחוק".

רב-פקד פרי מרגלית (43), מי שעמד בראש כוח הפרשים בעמונה, השתחרר מבית החולים הדסה הר-הצופים ושב לביתו באזור חיפה. בשיחה גלויה עם ynet הוא מתפנה לשחזר את אירועי אותו יום ולדבר על מסקנותיו מאותו פינוי אלים. כספורטאי שעוסק באומנויות לחימה הוא נפצע לא מעט בעבר, אבל הפציעה הזו קשה במיוחד. "זה היה אחד הדברים הקשים שעברתי".

רב-פקד פרי מרגלית, עכשיו בבית 

"שירתתי בענפים שונים במשטרה, הייתי קצין מודיעין וחקירות, ביצעתי מעצרים והייתי במגע עם עבריינים. כאלה מבטים אני לא זוכר. אפילו העבריינים מכירים בעליונות החוק, וכאן זה היה משהו אחר. כאילו שהם האדונים, ואנחנו חדרנו לשטח שלהם בלי רשות".

גבס מכסה את רגלו של רפ"ק מרגלית מעל לכף הרגל וכמעט עד לאגן. כעת הוא מתרגל בזהירות את התנועה בדירתו, עם קביים. "כאשר חטפתי את האבן בברך הרגשתי שזה משהו אחר", שחזר את האירוע האלים בעמונה שבו נפצע.

מרגלית משרת כקצין בעלי החיים במחוז הצפוני של המשטרה, ואחראי על הסוסים, המסייעים בשמירת הסדר במקרה של הפגנות ועימותים, וגם על הכלבים המשמשים לתפיסת סמים ואמצעי לחימה. הוא אב לשני בנים, האחד בן 16 והשני משרת באחת הסיירות בצה"ל. "שניהם באו לבית החולים, בפעם הראשונה ביום רביעי, אחרי שנפצעתי, וגם בסוף השבוע. הצעיר יותר דאג לבריאות שלי, למצב של הרגל. הגדול, שמכיר את השטח וגם פגש במתנחלים – גם כחברים לשירות וגם ביישובים – כעס מאוד והיה נחרץ. הוא לא הצליח להבין. הוא אמר לי 'אבא, אני לא מבין איך נתנו להם לפגוע בכם בצורה כל כך קשה'".

פרש משטרתי בפעולה (צילום: רויטרס)

בעמונה, עמד מרגלית בראש כוח של עשרה פרשים שהיו הכוח הרכוב המרכזי. הוא היה אמור לפנות את הדרך לציוד ההנדסי הכבד שאמור היה להרוס את המבנים. שתי קבוצות נוספות, של ארבעה פרשים כל אחת, פעלו בגזרות אחרות ביישוב. "בטלוויזיה הראו רק תמונה חלקית של האירוע שבו היו מעורבים הפרשים", אומר רפ"ק מרגלית, "וזו הסיבה שכולם חשבו שפעלנו בכוח מופרז. הפריצה שבה אנחנו משתמשים באלות הייתה למעשה הפריצה השלישית, אחרי שבשתי פעמים קודמות פרצנו בלי אלות, וספגנו כמויות גדולות של אבנים וברזלים. בפעם הראשונה התקרבנו ברכיבה רגילה, וספגנו מטר אבנים שלא ייאמן. אחד הפרשים שלי חטף זווית ברזל ביד, והבנתי שאם לא נעשה אקט מהיר של פיזור, לא נצא מכאן בחיים.

"הם התייחסו אלינו בפירוש כאויבים. הכינו מוטות ברזל מרשתות של בניין והטילו אותם כמו כידונים. אם זה פוגע, זה פוצע בצורה רצינית או עלול חלילה להרוג. אין אפשרות אחרת. עוד לפני שאנחנו מדברים על מה שהיה על הגגות, כאשר הכוחות רק החלו להיכנס, הם מתחו כבלים בגובה הברך כדי להכשיל את השוטרים שנכנסו, וברצפה היו נעוצים מוטות ברזל וזכוכיות. לא היה פה שום היגיון. הם רצו בפירוש לפגוע בנו בצורה קשה".

האם הכוחות פעלו במידת הכוח הנדרשת, בהתחשב במצב הרגיש? "אנחנו לא אמורים לעמוד ולחטוף", מבהיר מפקד הפרשים, "אנחנו היינו חייבים להגיב על מנת להפסיק את זה. אלו גם ההוראות של המשטרה, שבמקרה הצורך יש להשתמש בכוח סביר. ברור שככל שההתנגדות גוברת, צריך להפעיל יותר כוח. לא פעלנו מתוך כעס עיוור. אם הייתי פועל מתוך כעס, לא היתה לי היכולת והזכות לשמש כשוטר. כמות הנפגעים שהייתה שם זה לא 'מחיר סביר', אבל אני ריאלי. בנוגע לפציעות שלי, אני תמיד אומר לאנשים שלי שמצד אחד אנחנו מנסים למזער את הנזקים, ומהצד השני אנחנו לא עובדים בבנק. זה סוג העבודה שלנו, ואלה נזקים שצריך לקחת בחשבון".

כשמזכירים לו ביטויים שנשמעו בימים האחרונים, על השנאה ששררה בין המתיישבים לאנשי כוחות הביטחון שהגיעו לפנותם, מהנהן פרי מרגלית. "אני אתן לך שתי דוגמאות. בשעות הבוקר הייתה הפוגה. ישבנו עם הסוסים באזור מרוחק מהאנשים, בדקנו את הפציעות שלהם, כאשר התקרבה למקום בחורה צעירה. היא הייתה לבדה. לפתע היא הרימה מקל גדול, חבטה באחד הסוסים בצורה קשה וברחה.

"אני עצמי נפצעתי בשלב מאוחר יותר ליד אחד הבתים. הבלוק פגע לי בברך. באותו רגע הרגשתי שנגרם לי נזק כבד, אבל לא יכולתי עדיין להתפנות. חובש ורופא צבאי שהיו שם דרשו שאתפנה משום שרואים את העצם חשופה מבעד לבשר. ביקשתי מהם שיחבשו אותי מעל למכנס, והמשכתי לפעול עוד כשעתיים בשטח. כאשר פינו אותי בסופו של דבר, זה היה לאוהל הלבן ששימש מרפאה של המתנחלים.

"היו שם חובשים ופראמדיקים של מד"א, וכשהם ראו את הפציעה שלי הם הניחו אותי על אלונקה וביקשו להכניס אותי לאמבולנס. אני שוכב מדמם ופצוע על האלונקה ושני מתנחלים שהיו שם, התחילו לצרוח עלי, 'אתה רוצח', 'אתה נאצי'. אף אחד מאלה שהיו שם, כולל מתנדבים של מד"א מאזור בנימין לא היו מוכנים להכניס אותי לאמבולנס. 

"אפילו במלחמה בין אויבים יש קודים של התנהגות. חייל שנופל בשבי מקבל טיפול רפואי. אם זו לא שנאה אז מה כן? אני לא מצפה שהם יאהבו את מי שפועל נגדם ויכבדו אותו, אבל אני מופתע מעוצמת השנאה. כשאתה שונא מישהו ככה, אתה מסוגל גם להרוג אותו".