זן ואמנות הבריינדאנס

 

אם אתם רוצים לחוות את הפוסט מודרניזם, ולא יוצא לכם לטייל לאורך "הסטריפ" של לאס וגאס, הופעה של "קולדקאט" היא בהחלט דרך טובה. הצמד הבריטי, מחוזק בשני סקרצ'רים מעולים, הדגים בליל יום חמישי ב"האנגר 11" מהו ערבוב סגנונות כהלכתו, כיצד משלבים בין גבוה לנמוך, מתיכים יחדיו עולמות שונים ומערבבים לסלט מוזיקלי וויזואלי משובח.

 

במשך קרוב לשעתיים ניצבו חברי ההרכב על הבמה, מאחורי מקלדות, מסכים ופטיפונים, בלוק שהזכיר יותר כנס של "מייקרוסופט" מהופעת רוק. אבל עבודת הוי.ג'יי המופלאה, שהתמזגה נהדר במקצבים השבורים ששוגרו לחלל האולם, היוותה תחליף ראוי - כך שהדרך האידאלית להעביר את הערב היתה להתעלם מאי ההתרחשות על הבמה, לתקוע מבט באחד משלושת הקירות, ולהניע, כשאפשר, את הגוף בהתאם לביטים. אלה אגב נעו על סקאלה רחבה מאוד, מהפצצה מהירה להפליא ועד לגרוב איטי ומהורהר.

 

"קולדקאט" שופכים לתוך המוזיקה שלהם את כל העולם התרבותי שלהם, חותכים וקוצצים דק דק, ומגישים אותו ביחד - והם עושים את זה הכי טוב שאפשר. התוצאה נשמעת אחידה, מסקרנת, אינטילגנטית, ממש ריקוד למוח. לעתים היא נוגעת קצת בקיטש, בעיקר בגלל חיבה משונה לקטעי שירה שמנמנים, לעתים היא מפגיזה בהארד-קור קרחניסטי, אבל רוב הזמן היא מצליחה לשמור על איזון ומאתגרת את האוזניים מבלי להיגרר לניסיויים אינטלקטואלים מוגזמים וטרחנים.

 

בהופעה היה אפשר לפגוש בין השאר את מוגלי, ג'ורש בוש, וכמובן עופרה חזה, שסימפול שלה שימש את ההרכב באחד הלהיטים הגדולים ביותר שלהם (Paid in Full), ועוד עשרות דמויות היסטוריות, טלוויזיוניות, וכמובן זמרים אורחים, שקפצו לבקר על המסכים. העניין המרכזי אצל "קולדקאט", שמסתובבים בשטח כבר 20 שנה (כיוצרים, מגישי רדיו ובעלי הלייבל "נינג'ה טיון"), הוא החדשנות הבלתי פוסקת שלהם. (הביטו בווידאו המצורף, שמתעד את הסט הפרטי במועדון ה-TLV ביום רביעי בלילה, ותגלו שכבר דחפו להם דיסקים של אריק לביא ופאנסט), וכבר הצליחו לזרוק פנימה הפתעה עברית בפינאלה של הערב, וכמו כל הסט, זה פשוט נשמע מצוין (גבע קרא עוז).