המקרה הכי טוב (כמעט)
צילום: שי רוזנצווייג
כל מה שטוב - ויש הרבה - וכל מה שרע - ויש מעט, אבל יש, ב"דאוס", היה נוכח במוצאי שבת ב"האנגר 11" בת"א. בצד החיובי של העניינים - "דאוס" היא הרכב רוק אינטליגנטי, מאתגר, עם רשימה לא קצרה של שירים אדירים. מצד שני, לעתים קרובות מדי הם נסחפים להרעשות גיטרות חסרות תכלית שאינן מגיעות לכדי קתרזיס.
ההופעה, שנמשכה כשעתיים, היתה מצויינת על פי רוב. מאז סוניק יות' בסינרמה לא שמעתי בארץ כאלה עוצמות של גיטרה. טום ברמן סיפר בראיון מוקדם ל-ynet שבסיבוב ההופעות הקודם שלהם כאן לפני שש שנים התחרש הגיטריסט בשל הווליום, ולפרקים אמש היה נדמה שהוא בא לכאן כדי לנקום - והווליום טיפס לגבהים יוצאי דופן.
בשירים הטובים באמת של הלהקה, כמו W.C.S או Suds & Soda מאלבום הבכורה המופתי שלהם, זה עובד נהדר, בטח כשמצרפים מחווה לביסטי בויז. אבל בחלק מהשירים הפחות ממוקדים של הלהקה - זה הפך למתיש במקצת, ואפילו משעמם.
הבעיה העיקרית של דאוס על הבמה היא הנוכחות הקולית הגבולית של טום ברמן, הסולן והאיש המרכזי מאחוריה, ששרד בכל הגלגולים השונים של הרכבי הלהקה. ברמן הוא מוזיקאי גאון, מבריק, שממזג למוזיקה שלו השפעות אינסוף (לפעמים, אגב, קצת יותר מדי, על הגיטרה האקוסטית הוא יכול בהחלט לוותר, וגם את להיט גלגלצ המטופש Little Arithmetics הוא מוזמן לזרוק מהרפרטואר), אבל הקול שלו אינו עוצמתי במיוחד, וגם הסאונד בהאנגר לא ממש הבליט אותו לטובה. מכיוון שלרוב השירים של דאוס אין הוקים, והם גם רזים למדי במלודיה, ליכולת של ברמן למלא את החלל יש חשיבות רבה, ולא תמיד הוא עומד במשימה.
אבל בסופו של דבר, הרגעים החלשים בהופעה היו מעטים, ולאורך רוב השעתיים קיבלנו תצוגת רוקנ'רול מרשימה מאחד ההרכבים היותר איכותיים והלא שגרתיים שפעילים כיום, עם לא מעט שיאים מרגשים, כשבראשם ביצוע מדהים ל-Bad Timing מאלבומם האחרון. בקיץ, אמר ברמן, כנראה שהם כבר יהיו פה שוב. אני אהיה שם גם.
לפנייה לכתב/ת 
