גואה: כל מה שאני רוצה

בלי להתכלב, אבל גם בלי חמישה כוכבים, פנינה מרקו חוזרת בפעם השישית להודו ויוצאת לגלות ערים ואתרים חדשים.

הפרקים הקודמים: בומביי , קרלה, קוצ'ין, מונאר, מוזאפילנאגאד

הגלים מתנפצים בשצף קצף לבן אל החוף וצבעו של הים כהה, כמעט שחור והוא הולך וגואה, הולך ומכסה עוד שטחי חול ומגיע כמעט עד לפתחי המסעדות. השעה עשר בלילה. מחר בבוקר הוא שוב יהיה כחול בהיר

ומפויס, אבל אני כבר לא אראה זאת. בעוד כשש שעות, בשעה שכל החוגגים על החוף רק ילכו לישון, אני אסע מכאן לשדה התעופה ואסקו דה גאמה, נמל התעופה של גואה, ואמריא משם לבומביי, ממנה אצא בטיסת לילה חזרה הביתה.

אני הולכת לי עכשיו ברגליים יחפות, בתוך הקצף של הגלים ובפניי נושבת רוח הים הקרירה והנעימה. המסעדות הזרועות בשורה אחת ארוכה בצילם של עצי הקוקוס, מנצנצות בשלל אורותיהן. כל אחת ואורותיה שלה, גבוהים וחזקים יותר מאורות רעותה. אולי הם שיביאו אליה עוד סועדים ועוד חוגגים. כל אחת והמוסיקה שלה. ואני הולכת בין הצלילים ובין הצללים, חולפת על פני סירות הדייגים הנחות עם לילה על קורות העץ המשוחות בשמן. לעת בוקר הן יקחו עמן תיירים לראות דולפינים ולפקוד את חוף הפרפר החבוי בין סלעים.

רגליי טובעות בחול הרטוב, חוות רק עוד פעם אחת את תחושת המים החמימים ההולכים וחוזרים ומציפים ומלטפים ונפרדים. אני נעצרת מול הים ונושמת עמוק את ריחו ואת ריחם של הדגים המיטגנים בעורפי על מחבתות המסעדות, שומעת את רעש הגלים מתחרים ברעש המוסיקה השוטפת את החוף.

הכוכבת המזדקנת

חוף פאלולים הוא לא מה שהיה פעם, כך יאמרו המומחים, אלה שהיו כאן לפני חמש ועשר שנים. אז היה פאלולים חוף בתול, עם שתיים-שלוש מסעדות וכמה "חושות" מקש. היום הוא

עמוס ותיירותי, ויש לו "מיין רואד" ובו חנויות עם מזכרות ובגדים ותכשיטים, וגם מסעדות, שכל אחת מהן טובה מרעותה. ומה רע בכך?

לי זה לא מפריע. אני יכולה למצוא בפאלולים את כל מה שאני רוצה. אם ארצה שקט, אלך לי לאחד מקצותיו של החוף, הרחק מעבר לביתני הקש ולמסעדות ואטייל בין הסלעים השחורים, אמצא עוד פיסת חוף בתולית ואשתכשך במימיה. ואם ארצה קצת רעש וחברה, אתמקם לי באחת המסעדות המשקיפות אל הים, אזמין קפה קר, ואיהנה מכל רגע. זה מה שכל כך יפה כאן בפאלולים, היכולת ליהנות מכל העולמות. ואם ממש ארצה לחוש בבתוליותו של חוף, אארוז לי מגבת, כובע, בקבוק מים וחטיפים, ואקח ריקשה מרחק עשר דקות לחוף פטנם הסמוך או לאגונדה - לשם עדיין לא הגיעו החנויות והמסעדות. בחוף פטנם יש כמה ריזורטים לעשירים, אבל עדיין יש גם הרבה שקט.

הגעתי לפאלולים לאחר ביקור קצר בן שלושה ימים בחוף אנג'ונה, החוף שהיה ידוע כחוף המסיבות הפרועות בצפונה של גואה. אנג'ונה, שידע ימים יפים יותר בעבר, נראה לי כמו שחקנית מבוגרת ופאתטית שימי תהילתה חלפו זה מכבר, אבל היא עדיין נאחזת בהם. בעלי הגסט האוסים לא הפנימו את העובדה שאנג'ונה איבד את קסמו ושרוב המטיילים נטשו אותו לטובת חוף ארמבול הסמוך וחוף פאלולים הדרומי. הם אינם עושים

מאמץ לשפר את החדרים המוצעים לתיירים ועדיין דורשים מחירים מופקעים. האווירה על החוף הסלעי לא נעימה, לפחות כך אני חשתי, והים גלי ומסוכן. אנחנו כמעט טבענו בו, במרחק של כעשרה מטרים מהחוף.

100 קילומטר מפרידים בין חוף אנג'ונה לחוף פאלולים, והנסיעה יכולה להמשך כמעט חצי יום. אפשר לנסוע בזול ב"לוקל באס", אבל צריך להחליף כארבעה אוטובוסים עד שמגיעים ליעד. מאנג'ונה לעיר מאפסה (כ-7 רופי), ממאפסה לפנג'י (עוד כ-14 רופי), מפנג'י למדגאון (עוד כ-20 רופי) וממדגאון לחוף פאלולים - קטע דרך שעשיתי במונית (500 רופי!).

חדרים גם להורים

היצע מקומות הלינה בחוף פאלולים  נרחב. אפשר למצוא כאן חושות צנועות (בתי קש או קוקונט האטס) ב-200 רופי ואפשר להפליג למחירים אסטרונומיים של 2,500 רופי (כן, ללילה), כשהתמורה בהתאם. אני בחרתי לחזור לגסט האוס נטול שם ובנוי לבנים (ואטום, לפיכך, לרוח הלילית הקרה), אליו מגיעים דרך הסוכן כוש בסוכנות true-i-value ברחוב הראשי. למרות

שהגסט האוס קרוב לחוף, מהמרפסת רואים את הגינה הפנימית המשותפת לכל ארבעת החדרים. המחיר: 350 רופי. החדר גדול, נקי, עם שירותים צמודים ומקלחת של מים קרים בלבד.

גסט האוס נוסף בפאלולים, עם מסעדה בחזיתו בשם "אלסנדרה", שייך לשני שותפים ישראלים נחמדים - נאור ושרון. השניים מכירים את הצרכים הישראליים ויודעים לספק אותם: בשירותים, למשל, גם בציבוריים, הניקיון מופתי ואפילו יש נייר טואלט. מחירו של חדר ללא שירותים צמודים מתחיל ב-300 רופי. מחירו של חדר עם אמבטיה ומים חמים זורמים יכול להגיע בעונה עד ל-2,500 רופי, ונאור אומר שהם לא מיועדים לתרמילאים, אלא להוריהם. המסעדה הצמודה מגישה אוכל טעים מאוד ואני ממליצה במיוחד על הקפה הקפוא. זהו, אגב, המקום היחיד בחוף שבו מצאתי מקלחת ציבורית חיצונית המיועדת לשטיפה לאחר הרחצה בים.

נהניתי מפאלולים במשך שבעה ימים ואהבתי כל רגע. כמו כל הדברים הטובים שתמיד נגמרים בסופו של דבר (נדמה לי שזה קורה גם לדברים הרעים), עומדת החגיגה להסתיים. באישון לילה אאסף מכאן חזרה אל המציאות. עד לפעם הבאה אשב לי בארץ ואחלום על הודו. 

• עוד על מסעותיה של פנינה מרקו בהודו ניתן לקרוא ב"צ'אי שופ של פנינה"