עניין של זמן
למרות ההתיישנות, נשאר לואיג'י פירנדלו חיוני ובעל עוצמה גם מאה שנה אחרי. דורון קורן על "אהבות ללא אהבה"
רחל המשוררת המליצה על פירנדלו עוד בשנת תרפ"ו ("פירנדלו חש את כל הפנטסטיוּת שבמציאוּת דורנו, וזה אשר עושה אותו כל כך לבן-הדוֹר", היא כתבה על מחזהו "שש נפשות מחפשות מחבר"). ואכן, אי שם בשנת תרפפ"ו, לפני תשעים ומאה שנה, נכתבו סיפורי לואיג'י פירנדלו המכונסים בקובץ החדש שלפנינו, "אהבות ללא אהבה", שבחרה ותרגמה אורה אייל. ולמרות ההתיישנות המסוימת - הדור בהחלט השתנה מאז - נשמרה בהם איזו חיוניות בימתית מפתיעה.
חוכמת המחזאי בסיפורי פירנדלו ניכרת בקצב, בהנעת הדמויות, במימיקה הגופנית הנלווית כצל צבעוני להתרחשות הנפשית, וגם בכישרונו ללכוד את הקורא כבר מן התמונה הראשונה בפואנטה לא צפויה: "בשיחותיה עם בעלה אחרי ארוחת הערב העלתה הגברת פיובנלי פעמים רבות את הטענה שאם, חס וחלילה, נגזר על אחד מהם למות בטרם עת, עדיף שימות הוא".
הצחוק המר של פירנדלו, המהדהד בעומק ההיתקעות והסבל של דמויותיו, מזכיר במשהו את חנוך לוין. זו אותה גרוטסקה קיומית, אם כי אצל לוין האנשים עצמם הם הקריקטורה, בעוד שאצל פירנדלו הקריקטורה היא במצב שאליו נקלעו האנשים. במובן הזה פירנדלו קצת יותר רחום מלוין.
"אהבות ללא אהבה" הוא במידה רבה ספר על קנאה. קנאה הנולדת מריקנות, מהעדר אהבה, מתלות, כל הדברים האלה. כך בנובלה הקצרה "אתה צוחק", מהטובות בקובץ, שבה אשה גוערת קשות בבעלה משום שהוא נוהג לצחוק בחלום. שניהם זקנים ולא מאושרים, ולו עצמו אין מושג למה הוא צוחק ולמה הותקף ככה בקנאתה. הוא הולך לרופא בניסיון לאתר את שמחתו הנסתרת ממנו - הוא מקווה בסתר ליבו שמדובר בחלומות אירוטיים, ומתוודה בפני נכדתו הקטנה והנכה: "מי יודע כמה אני מאושר, סוזי! מי יודע כמה אני מאושר בחלום כשאני צוחק כך". אבל בסוף גם אשליית המעט הזאת נלקחת ממנו.
אבסורדית לא פחות ומשעשעת יותר היא הנובלה "המנוח", על בחור ביישן המשודך לאלמנה צעירה, שאינה מפסיקה לדבר על האקס המיתולוגי והמנוח שלה. עד כדי כך, שבשלב מסוים הוא מדמה שהמנוח מדבר אליו מתוך תמונתו התלויה על קיר הסלון: "התכבד! התכבד, בבקשה! לילה טוב! אתה מרוצה מאישתי? נו, הדרכתי אותה היטב". והאיש שבקיר ממשיך ומהתל בו וגוזל את אהבתו, עד הפאנצ' האחרון.
שתי הנובלות הקצרות האלה שייכות לכתיבתו המאוחרת יותר של פירנדלו, ומעניין להשוות אותן לנובלה הראשונה והארוכה שכתב, "הַגָל", שפורסמה בצעירותו (ב-1894). בסיפור הזה, הפותח את הספר, הלעג העתידי עדיין בחיתוליו, וכאן מסופר בנימה אירונית קלה על צעיר המתאהב נואשות בבחורה נאה וחולנית שנזנחה בידי ארוסה. באהבתו אותה, הוא מתמלא זעם על אותו גבר נוטש, אבל כשהוא זוכה לבסוף באהבתה, ותחלואי לבה השבור מתחלפים בבריאות ובשמחה - הוא מואס בה. כי גם הוא רק אחד שמציץ אל חיי האחרים, גם הוא מין קנאי שרק רצה לנצח את הגבר האחר באמצעות לבה. בסיפור המוקדם הזה ניכר שפירנדלו אוהד את הבחורה ובז לבחור, ולא כך בסיפוריו המאוחרים, שבהם הגיחוך יתחלק בצורה שיוויונית בין כל הדמויות.
250 נובלות, שבעה רומנים וכארבעים מחזות כתב פירנדלו ב-69 שנות חייו (1867-1936). אביו היה בעל מכרות גופרית עשיר שיפשוט בהמשך את הרגל, אשתו לקתה בהתמוטטות עצבים ובהתקפי קנאה חולניים לבעלה, ומשהו מהגופרית ומהקנאה האלה חדר אל כתיבתו. מבין סיפוריו תורגמו לעברית, בין השאר, הרומן "מתיא פסקל המנוח", אשר הוביל אותו לפרס נובל (בשנת 1934, אגב, ולא ב-1943, כמצויין בטעות באחרית הדבר בספר), ו"סיפורי מסכות", שהופיע לפני כשנתיים.
בשנים האחרונות לחייו התפרסם פירנדלו בתמיכתו בפאשיזם ואף קיבל ממוסוליני תיאטרון משלו ותקציב נדיב. איכשהו זה נסלח לו, אולי משום שהגדולה המסוימת שלו התמקדה בתיאור הגיחוך שבחיינו ולא בשיפוטם המוסרי – עניין הכרוך בגדולה מסוג אחר. ממילא החיבור לגרמניה הנאצית עדיין לא היה אז בשיאו. כמה שנים אחריו יגיע גדול השירה האמריקאית, עזרא פאונד, להביע מצידו דברי תמיכה בפאשיזם. הוא כבר יישלח לאשפוז פסיכיאטרי.
לפנייה לכתב/ת 
מזכיר את חנוך לוין
עטיפת הספר
מומלצים
