18 משפחות ופופוליזם אחד

• הפדיון - ההכנסות ברוטו - של כלל העסקים בישראל ב-2005 נאמד בקרוב ל-1,100 מיליארד שקלים. הכנסות החברות שבהן שולטות אותן 18 משפחות מהוות 18% ממחזור העסקים הכולל בישראל. משפחה ממוצעת אחת - מבין 18 השולטות - מחזיקה במניות שליטה בחברות וחברות-בת שייצרו אשתקד 1% מהמחזור של כלל המגזר העסקי.
• מספר המועסקים בישראל מגיע ל-2.5 מיליון נשים וגברים. בחברות שבשליטת 18 המשפחות החזקות מועסקים 150 אלף עובדים, כלומר 6% מסך כל המועסקים ו-7.5% המועסקים במגזר העסקי.
• חלו שינויים מרחקי לכת בהרכב המשפחות השולטות. נעלמו: אייזנברג, רקנאטי, גינדי וספרא, ובמקומן באו: תשובה, ויסמן ודנקנר.
• אחדות - ובולטות - מקרב המשפחות ה"שולטות" במגזר העסקי הישראלי אינן בכלל תושבות ישראל, או שרוב עסקיהן מתנהלים מחוץ לגבולות ישראל. חיים סבן חי בקליפורניה, יולי עופר עושה את מרבית עסקיו בארה"ב, תשובה פועל נמרצות בשוקי הנדל"ן העולמיים.
• ההגדרה של "שליטה" אינה ברורה. למשפחת אריסון, למשל, יש כיום יחסית מעט מניות בבנק הפועלים, אך היא דומיננטית בגרעין השליטה בו ובשל כך השפעתה על ניהול הבנק מכרעת. אבל כשתעלה השאלה כמה מן הרווחים או ההכנסות של הבנק ניתן לייחס למשפחת אריסון, התשובה הנכונה צריכה לשקף רק את שיעור האחזקות של המשפחה בהון הבנק, ולא את מידת שליטתה.
  

האם העובדה ש-18 משפחות עשירות שולטות בנתח משמעותי - בין 7.5% ל-18% - מהמגזר העסקי, צריכה להדאיג אותנו? לאו דווקא. זו יכולה הייתה להיות סיבה לדאגה, אילו הרכב משפחות השליטה לא היה משתנה ואילו לא הייתה מתחוללת כניסה ויציאה של כוחות חדשים. אבל זה קורה, כל הזמן. ותיקים יוצאים, חדשים נכנסים: מי היה מר דודי ויסמן לפני שלוש שנים? או מר יצחק תשובה לפני שש שנים?

המשק הישראלי מתאפיין מאז ומתמיד בממשל תאגידי משפחתי. המשפחות הן בעלות העסקים הגדולים בארץ, במישרין או באמצעות אחזקה של מניות השליטה וגרעיני השליטה. פיזור המניות בבורסה הישראלית צר יחסית. זרה לנו התופעה האמריקנית של תאגידי ענק שאין להם בעלים מוגדרים ומניותיהם מוחזקות על-ידי מספר גדול של משקי הבית ומספר קטן של משקיעים מוסדיים.

יש לכך חסרונות (פחות מדי פיזור, יותר מדי מעורבות אישית של משפחה) ויש גם לא מעט יתרונות (ידיים חזקות, יכולת להתעלם מתנודת המניות היומית בבורסה, עמידות במשברים). זהו מבנה שליטה בעסקים האופייני לרבות ממדינות מערב אירופה. בשוודיה הסוציאל-דמוקרטית, למשל, מחזיקה משפחת אחת, משפחת וולמברג, בכמחצית מהון המניות של כל החברות הנסחרות בבורסה ובכרבע מכלל מחזור העסקים השוודי. ריכוזיות משפחתית רבה קיימת גם במגזר העסקי במדינות כמו שוויץ, פינלנד, צרפת ופורטוגל, השונות מאוד זו מזו במבנה המשק. שלא לדבר על דרום מזרח אסיה, בה השליטה המשפחתית הריכוזית נפוצה ביותר והולכת יד ביד עם צמיחה מהירה ביותר של הכלכלות (הנתונים לקוחים מסקירה שפורסמה בגיליון ספטמבר 2005 של כתב-העת "ז'ורנאל של ספרות כלכלית").

השאלה החשובה באמת איננה, לכן, כמה משפחות מחזיקות במניות של כמה חברות, אלא מהי מידת התחרותיות במשק הישראלי. לפי מדדים בינלאומיים מקובלים, ובעיקר לפי ממד הרווחיות, המשק הישראלי הגיע לתחרותיות בעלת עוצמה רבה, מן החזקות והחריפות בעולם כולו. לראיה: שולי הרווח העסקי בארץ נמוכים בהשוואה למרבית המשקים הקפיטליסטיים המפותחים.

בעקבות וכתוצאה מהפרסום של בי-די-איי, נקרא שוב ים של פרשנויות לא מדויקות וכותרות שגויות על ה"משפחות", וכיאה לתקופת הבחירות נשמע שוב מפי המפלגות השונות את ההצהרות השחוקות והעייפות על "הון ושלטון". שוב נוצף בתעמולת בחירות פופוליסטית פסוודו-מתקדמת, שאינה תורמת מאומה לפתרון המצוקות האמיתיות של החברה הישראלית. ממש לא אכפת לי מאותן 18 המשפחות העשירות בצמרת העסקים בישראל. כל עוד נשמרת ביניהן התחרות, כל עוד הן משלמות מסים כדין, שיהיו בריאות ושמחות בחלקן. אכפת לי מ-400 אלף המשפחות העניות שבתחתית סולם ההכנסות בישראל. את גורלן צריך לשפר, במהירות וביעלות.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: לנמר טורף לא נותנים חלב