האטימות של משרד הבריאות

המציאות, כך אומרים, עולה על כל דמיון. הבעיה היא שלפעמים המציאות מעוותת לחלוטין ויכולה לגרום לבן-אדם למרוט את שערות ראשו בזעם ולהתפוצץ מכעס.

זה בדיוק מה שקרה לי כשקראתי את הידיעה הבאה: סחבת של משרד הבריאות גורמת לכך שמאות נכים שזקוקים לנעליים אורתופדיות לא מקבלים

 אותן. כן, קראתם נכון, ואני אכתוב זאת שוב על מנת שתפנימו: מאות נכים שזקוקים לנעליים אורתופדיות לא מקבלים אותן בגלל סחבת ביורוקרטית של משרד הבריאות.

לפעמים אני תוהה מה גורם לאנשים להיות כל כך אטומים. על אחת כמה וכמה אנשים העובדים במשרד ממשלתי שאמור לדאוג לבריאותנו. איך אפשר לגרום ביודעין לבן אדם נכה לסבול, בידיעה שאפשר לשפר את איכות חייו בעשרות מונים.      

ברשותכם, קצת רקע: הנכים שלא מקבלים את הנעליים המיוחדות, שעולות בין 2,000 ל-9,000 שקל, הם נכים כלליים. הם לא נכי צה"ל וכוחות הבטחון ולא נכי תאונות עבודה. אבל הם נזקקים לעזרת משרד הבריאות להתקנת פרוטזות או נעליים אורתופדיות. הנכים הללו, שמאוגדים בעמותה בשם קר"ן (קטועי רגליים נלחמים), צריכים לקבל מ"המכון הלאומי לשיקום על שם לואיס" אישור על הצורך שלהם בפרוטזה או בנעל מיוחדת. אישור זה מהווה למעשה התחייבות כספית של משרד הבריאות מול בית העסק שמספק את הנעליים המיוחדות.

אלא שמשרד הבריאות, משום מה, מתמהמה ולא ממהר להנפיק אישורים לנעליים. ובגלל הסחבת הזו חולי סכרת הסובלים מכיבים ופצעים ברגליים, נכי פוליו ונכים אחרים, סובלים.

כיצד ניתן להסביר עיכוב שכזה: האם זו אטימות? או שמא סחבת ביורוקרטית? אולי זלזול או חס וחלילה סוג של רוע לב? בואו נראה: בתגובה לידיעה שפורסמה השבוע ב-ynet, מסר משרד הבריאות

כי "על פי הנחיות משרד הבריאות מכון לואיס מאשר אספקת נעלים אורתופדיות בתוך זמן סביר. במידה וקיימת תלונה ספציפית נבקש לקבל פרטים על מנת שנוכל לבדוק את הנושא מול הנהלת המכון".

לפי התגובה הזו, אטימות היא התשובה היותר נכונה. כי כפי שאמר מנהל עמותת קר"ן, חיים רייזלר, "מי שזקוק לנעל אורתופדית ולא מקבל אותה הוא כמו קטוע רגל, הוא לא יכול ללכת בלעדיה".

עכשיו תגידו לי אתם שם, במשרד הבריאות: מהו זמן סביר להיות קטוע רגל?