היא לא דמתה לאף אחת אחרת

את הדור אליו אני שייך ליוותה מרגע הולדתו שירתה של שושנה דמארי. כשבאנו לעולם היא כבר היתה שם, מפורסמת, ידועה, אהובה ונערצה. דמארי היא פס הקול של קורות הארץ הזו ושל יושביה, חלק בלתי נפרד מכולנו. היא היתה איתנו תמיד בשמחות ובעצב, במלחמות ובימי הרוגע, מלווה את כל רגעי חיינו בקולה האדיר.

אפשר לומר עליה את מילות האהבה שכמותן אלתרמן כתב לעיר תל אביב: יש יפות ממנה, פחות יפות, אבל כמוה אין. שושנה היא זמרת נפלאה, אשה יפת תואר ונעלה, שכמוה אין וגם לא תהיה עוד.

• נפרדים משושנה דמארי - פרויקט מיוחד
  

לאורך השנים נפגשתי איתה פעמים רבות. בכל פעם, אם על הבמה ואם מחוצה לה, נוכחותה היתה נוכחות של מלכה. כשהיא נכנסה לחדר היה משהו פנימי בתוכה זורח ושולח קרניים לכולם. את זה שום יחצ"ן או תדמיתן לא יכול לחקות. דמארי היא אחת ומיוחדת, שאינה דומה לאף אחת אחרת מלבד עצמה, מיוחדת, מלאת חן, מלכה שנשארה לעולם עצמה, לא מתנשאת.

היא לא הרשתה לעצמה אף פעם את מה שמרשים לעצמם הכוכבים של היום. לכל הופעה והופעה, קטנה כגדולה, היתה מגיעה שעות רבות קודם, במקצועיות בלתי מתפשרת. אני זוכר שכשהזמנתי אותה להשתתף בשידור יום העצמאות האחרון שהנחיתי - היא הגיעה ארבע שעות לפני הזמן בכדי לשמוע את הזמרים האחרים, להתכונן ולראות בפני איזו תחרות היא עומדת. היא ישבה במשך שעות על המדרגות שמאחורי הבמה הגדולה כדי לא לאחר את הכניסה.

הגעתי אליה הביתה בכדי לבקש ממנה להופיע בשידור של יום העצמאות זמן לא רב אחרי האיחוד של "קרובים קרובים". כשהגעתי לבניין, לחצתי על כפתור האינטרקום ומלמעלה צעקו אליי ממש כמו שליאורה היתה צועקת בסדרה: "מי בדלת?". הייתי בטוח שזו העוזרת או ידידה שלה, לא האמנתי שהיא תתבדח בצורה שכזו. אבל היה לה חוש הומור יוצא מן הכלל. כשעליתי למעלה נכנסתי לחדר גדוש בעיתונים, מאמרים, מדליות ואיורים. בקושי היה מקום לשנינו לשבת בו אחד מול השני. אבל את הפגישה הזו בלשכת המלכות שלה, בחיים לא אשכח.

הפעם האחרונה שהופענו יחד היתה בערב מחווה שנערך לכבודה במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים של יוסי אלפי. בערב השתתפו חיים חפר, עידן רייכל, אליהו הכהן ואביגדור קהלני שסיפר על ימי הקרבות, שבהלכם שושנה לא פספסה שום הזדמנות להופיע בפני החיילים. נדהמתי באותו ערב שוב מעצמתה האדירה של האשה הזו ומהקול הצלול שנשמר כמו יין לאורך השנים. היא שרה שיר בן 13 בתים ולא הבנתי איך היא זוכרת את המילים. התבדחנו על זה. היא באמת היתה אשה לא מהעולם הזה, גדולה מהחיים, בעלת עוצמה רגשית ואנרגיות שביישו את כל הצעירים שסבבו אותה.

אתמול בלילה הייתי בבית החולים ומצאתי את עצמי בחדר טיפול נמרץ. עמדתי למולה ונפרדתי ממנה לשלום, למרות שהרופא אמר שאם ירצה השם עוד יכול לקרות שינוי והמערכות שקרסו יחזרו לתפקד. זה היה מתאים לה שזה יקרה, לה, לאשה הפלאית והחזקה הזו שהיתה מלאת חיים וגדולה מהחיים. היא תחסר לכולם, היא חלק בלתי נפרד מהארץ הזו, אבל כנראה בשמים ביקשו לשמוע את קול המלכות שלה מקרוב.