חשין פורש: השופט הססגוני נפרד מהעליון

הבוקר יתישב המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מישאל חשין, בפעם האחרונה על כסאו ואת הקריירה המפוארת והצבעונית שלו יאלץ לחתום דווקא בפסק דין אפרורי במיוחד, הנוגע להתיישנות במקרקעין. השופט הססגוני, שהפך לא אחת את אולם הדיונים לבימת תיאטרון להנאת היושבים בו - ולעיתים למגינת לבם - פורש היום (ה') עם הגיעו לגיל שבעים.

השופט מישאל חשין (צילום: סבסטיאן שיינר)

ארבע-עשרה שנים כיהן חשין בבית המשפט העליון. רק בהשפעת משפחתו, שכללה את אביו השופט שניאור זלמן חשין שכיהן גם הוא בעליון, זנח את לימודיו במחלקה להנדסה בטכניון ועבר לפקולטה למשפטים בירושלים. ב-58' סיים את לימודי התואר הראשון והתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים אצל גדעון האוזנר

, התובע במשפט אייכמן. את המשך המסלול האקדמי עד לקבלת הדוקטורט עשה בליוויו של פרופ' גד (גווידו) טדסקי, "מורם הרוחני" של חבריו, אהרן ברק ויצחק אנגלרד, לימים עמיתיו לכס השיפוט.

בשנים 62'-73' שימש כפרקליט בפרקליטות המדינה; ב-68' מונה לראש מחלקת הבגצי"ם ושימש בתפקיד סגן פרקליט המדינה. ב-73'-78' כיהן כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, חברו לפקולטה. משלא קיבל את הקידום המיוחל, פרש לשוק הפרטי והפעיל משרד בשותפות עם עורך הדין צבי אגמון.

כעבור ארבע-עשרה הצטלבו שוב דרכיהם של ברק וחשין כשזה נתמנה לשופט בבית המשפט העליון. מאז עברו על חשין שנים סוערות ביותר, ולא רק עליו - אלא גם על כל בעלי הדין והציבור הישראלי בכלל, שנחשפו לשופט בלתי שגרתי, סנסציוני שאינו חוסך את שבט לשונו מאיש.

תלמידים בפקולטאות למשפטים מתענגים על לשונו הציורית, הפיוטית שלעיתים כך נדמה מתיימרת לגרור את עגנון אל בין שורות פסקי הדין, בתוספת ניחוח חזל"י; בעלי דין נאלצים להתמודד עם החלטות הכתובות באריכות, תוך שימוש נרחב במליצות ובמשלים שלא היו מביישים את קרילוב; ואילו חבריו השופטים וודאי כבר השלימו עם החיוורון שנגזר על פסקי דינם לצידם של כתבי חשין.

השופט שהחשיך את המסך לשרון

החלטותיו קוממו עליו לא פעם רבים. השיא היה אולי קריאתו של חבר הכנסת מנחם פרוש מיהדות התורה, שכינה את חשין "חזיר" לאחר ההחלטה לאפשר מכירת בשר חזיר באזורים בהם קיים ביקוש רב לכך. חשין ספג ביקורות קשות באחרונה, כשקבע כי יש להסתפק בנזיפה בלבד לשופטת הילה כהן שזייפה פרוטוקולים ולבסוף גם הודחה מתפקידה בהובלת שרת המשפטים ציפי לבני.

הוא העלה על נס את המלחמה בשחיתות הציבורית כשהורה על דיון נוסף בזיכויו של שמעון שבס, כשהתנגד למינויו של צחי הנגבי לשר לביטחון פנים, וכשהיה היחיד

 מבין שבעה שופטים שחשב כי יש מקום לבדוק שוב את החלטת מזוז בפרשת האי היווני. אך דווקא בכל הנוגע לחופש הביטוי הציג עמדות שמרניות, שלא תאמו את אלה של חבריו להרכבים השונים. כך למשל, התנגד לפרסום טור בעיתון שכותב אסיר, פסל את הקרנת הסרט "אימפריית החושים" וסבר שאין לשדר סרט בטלוויזיה שפגע בתדמיתה של חנה סנש ובני משפחתה. הוא גם יזכר כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית שהחשיך את המסך לאריאל שרון בבחירות 2003 וקטע את נאומו – צעד שהיו מי שאמרו שבסופו של דבר, דווקא סייע לגריפת עוד כמה מנדטים לטובת הליכוד.