בחירות? אנחנו הולכים לים
פוליטיקאים יקרים, האמת תתפוצץ לכם בפנים בבחירות הקרובות: לציבור פשוט נמאס מכולכם, ורבים אינם מתכוונים לבזבז את זמנם בתור לקלפי. התופעה של פתקים לבנים היתה קיימת במערכות בחירות קודמות, אבל הפעם נדמה שאי ההשתתפות עומדת לרשום שיא חדש. למה בעצם? אולי זו השחיתות, אולי התחושה ש"כולם אותו דבר" - ואולי, כפי שטוען אסא כשר, כולנו פשוט בעלי גישה שלילית מדי
ב-28 במרס יתרווח לו גיא, בן 32 מתל אביב, בסלון ביתו ויצפה בסרט חדש בדי.וי.די. אחר כך הוא יצעד בנחת למטבח, וישקוד על הכנת ארוחת גורמה לחברים. בעת שמהדורות החדשות יעקבו אחר אחוזי ההצבעה של אזרחי ישראל בקלפיות, הוא יהיה שקוע באחוזי השומן של הקינוח. והוא לא לבד.
קשה שלא לחוש בכך, משהו קורה בבחירות 2006. שומעים את זה מכל עבר: אין לנו למי להצביע, כולם מושחתים, ומה זה בכלל ישנה? אם בבחירות קודמות היו תופעות כמו תנועת הפתק הלבן, הן תמיד נותרו בשוליים, בעיקר השמאליים של המפה. בבחירות הנוכחיות, התסכול מגיע מכל קצווי הקשת הפוליטית. האם אחוזי ההצבעה יצנחו הפעם לשפל חסר תקדים ויסמנו את 2006 כקו השבר של הדמוקרטיה הישראלית?
צילום: ירון ברנר
40 יום לפני הבחירות, יצאנו לבדוק את הדופק במשאל רחוב בתל אביב. מבין עשרות אנשים ששאלנו, חלק נכבד השיבו חד משמעית שלא יילכו להצביע. חלקם טענו שטרם החליטו למי יתנו את קולם, ורק מעטים הצהירו מפורשות על תמיכה במפלגה מסוימת והבהירו שימלאו את חובתם האזרחית.
"כל ההצגה הזו של המפלגות היא בזבוז זמן. זה נבלה וזה טרפה", מסביר גיא, וממהר לתקן: "טרפה זה שרימפס וזו דווקא מחמאה, אז פשוט זה נבלה וזה נבלה. הרי אין הבדל מהותי בין העבודה, קדימה והליכוד. אין הבדל גם בין מרצ לעבודה והליכוד. כבר מזמן אין כאן לא ימין ולא שמאל, ואף אחד לא מתעסק בבעיה האמיתית – הבעיה החברתית".
אבל זו האג'נדה של פרץ, לא? "אני לא מאמין לפרץ ולמפלגת העבודה. זו מפלגה נאלחת ומושחתת, מפלגה שרק הליכוד יותר מושחת ממנה. יש עוד סיבה שבגללה לא אצביע עבורה: שלי יחימוביץ' – היא ייהרג ובל יעבור בשבילי: היא פונדמנטליסטית חשוכה, קיצונית שהיתה למשל מוכנה לכרות ברית עם החרדים כדי לאסור פורנוגרפיה. היא בולשביקית, וזה מפחיד אותי".
אז מה השתנה, בעצם?
אם בודקים כיצד הצביעו הישראלים מאז קום המדינה, מתגלה נתון מעניין. אחוז המוותרים על זכות הבחירה עולה ממערכת בחירות אחת למשניה (ראו טבלה). בעוד שבבחירות הראשונות ב-49' רק 13 אחוז העזו שלא להגיע לקלפי, הרי שבבחירות האחרונות, ב-2003, הגיע שיעורם ל-32 אחוז.
האם אפשר לראות בכך תהליך נורמלי – יישור קו עם שיעורי ההצבעה המקובלים בעולם המערבי, או שמדובר במחאה שמעידה על שבר שהולך ומעמיק בין הישראלי לנבחריו?
דבר אחד ברור – הציבור מבולבל. עם בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה נדמה היה שהמערכת הפוליטית מתעוררת, וההבדלים בין המפלגות מתחדדים. אבל אז שקע ראש הממשלה בתרדמת, ועימו כל המדינה. גם בחלומותיו הוורודים ביותר, אולמרט לא תיאר לעצמו שמפלגה בראשותו תקבל יותר מ-40 מנדטים.
ואולי קצת מוקדם לחגוג. א', תושב המרכז, סבור אמנם שמבין שלושת המועמדים אולמרט הוא המתאים ביותר לראשות הממשלה, אבל עדיין אין בכוונתו לעשות מאמץ כלשהו עבור ראש רשימת קדימה. "מה זה משנה", הוא אומר, "ממילא קדימה יזכו, אז מה כבר הקול שלי ישנה".
למרות ביטול הבחירה הישירה, נראה שבוחרים רבים עדיין מבססים את הצבעתם על בחירה במועמד לראשות ממשלה, ולא במפלגה. על יעל, תושבת תל אביב, זה מקשה את המשימה: "אולמרט לא אמין, ביבי כבר נכשל כראש ממשלה ופרץ, עליו עדיף שאני לא ארחיב את הדיבור. אז למי אני אצביע?"
זו השחיתות, טמבל
פרשיות השחיתות הרבות שליוו את הכנסת הנוכחית גרמו לרבים מהאזרחים לחוש סלידה מהמערכת הפוליטית. בעקבות ההרשעות של חברי הכנסת עמרי שרון ונעמי בלומנטל, הגשת כתב האישום נגד צחי הנגבי והשימוש הגורף של ענבל גבריאלי בחסינות, רבים מהישראלים שואלים את עצמם האם יש טעם ללכת בחודש הבא אל הקלפי.
שי דוידוביץ, בן 28 מתל אביב, יילך להצביע, אבל יטיל פתק לבן. "אני פשוט רוצה שיהיה ברור שהעובדה שאני לא נותן את קולי לאחת המפלגות לא נובעת מתוך עצלנות או חוסר אכפתיות". דוידוביץ', מנהל קומונת "שחיתות בע"מ" באתר תפוז, לא מוצא אף צדיק בסדום. "כל המפלגות מונעות על ידי בעלי עסקים שמממנים את הפוליטיקאים", הוא מסביר, "לכן המחויבות של הפוליטיקאים היא לחברות הגדולות ולא לאזרחים. אז אין שום סיבה שאשחק את המשחק הזה".
גם גבריאל, תושב גבעתיים בן 43, החליט לפרוש מהמשחק הדמוקרטי. "אני שומע מהרבה אנשים נאורים, שאינם בשוליים, שהפעם הם לא יילכו להצביע", הוא אומר. "מה הטעם להצביע? ממילא הפוליטיקאים יעשו מה שהם רוצים מבלי להתחשב במצע שלהם. אני למשל מאוד תמכתי בהתנתקות, אבל זה היה מהלך שהיה מנוגד למצע של הליכוד בזמן הבחירות".
האם אי מימוש זכות הבחירה הוא מחאה לגיטימית? או שמא זו פגיעה פוגעת בלב הדמוקרטיה? "מדובר בגילוי של התנהגות לא הגיונית ולא אחראית", אומר פרופ' אסא כשר. "צריך להבין שזו התנהגות אזרחית גרועה. היא לא הגיונית כי אתה נותן במתנה את הקול שלך לכל אלה שכן מצביעים. מי שעושה זאת נותן במתנה שליש מהקול שלו לקדימה, שליש לשמאל ושליש לימין. אין היגיון שתיתן את הקול שלך למי שהשקפותיו מנוגדות לשלך. זה חוסר אחריות במובן הזה שאתה בתור אזרח אחראי לעצב את השלטון".
בכל זאת, עולות כאן תחושות קשות כלפי הפוליטיקאים והמפלגות, אין בהן גרעין של אמת?
"אני לא מקבל את הסיסמאות שכולם מושחתים, כולם אינטרסנטים. כמו בכל קבוצה של 120 איש, יש שם גם הרבה אנשים אחראים, שזה תענוג לשמוע אותם, ויצא לי להיות נוכח בדיוני כמה ועדות בכנסת. יש גם בהחלט לא מעט אנשים שזו בושה שהם יושבים שם, לא אתכחש לכך. אבל ההכללה הזו לא נכונה".
כשר משוכנע שמאחורי הבחירה שלא ללכת לקלפי מסתתרת תופעה תרבותית ישראלית עמוקה יותר. "יש כאן איזו נטייה לביקורתיות קיצונית, שמתחילה ונגמרת בלעמוד מהצד ולומר רק מה לא בסדר. יש לנו עודפים גדולים מהעניין הזה אצלנו. במקום לשים פתק בקלפי אתה מותח ביקורת. אבל זה לא מוסרי להסתפק רק בביקורת שלילית".
את גבריאל מגבעתיים הטיעונים הללו לא משכנעים. "יש כאלה שאומרים לי שברגע שלא אבחר נשללת ממני הזכות להתלונן", הוא אומר. "אני ממש לא מקבל את זה, את הזכות הזאת איש לא ייקח ממני".
לפנייה לכתב/ת 
לא באים לקלפי
צילום: משה מילנר, לע"מ
כולם אותו דבר?
צילום: אבי אוחיון, לע"מ
כשר. "לא מוסרי להסתפק בביקורת שלילית"
צילום: גבי מנשה
מומלצים
