כומרייה בישראל

א

מותה בטרם־עת של הסופרת המוכשרת בתיה גור, שהעניקה לנו את הרומן הבלשי הישראלי האינטליגנטי ולעתים אף המבריק, וכן דברים שהושמעו ונכתבו על ידי מספידיה ומעריכיה על יצירתה ועל סגולותיו של הז'אנר הפופולרי, שסיפוריה הם הדוגמה הטובה ביותר שלו בלשון העברית, מעוררים את הצורך לתהות מחדש על משמעותו, אפשרויותיו ומגבלותיו של הז'אנר הזה ועל המקום המרכזי שרכש לו, במפתיע, בספרות הישראלית, לא מעט בזכותה של גור.

בתיה גור עצמה, שהיתה לא רק מחברת רומנים בלשיים אלא גם מבקרת ספרות אמיצה ובעלת יושר אינטלקטואלי תקיף, טענה חזור וטעון (בראיונות רבים), שהרומן הבלשי איננו בגדר "ספרות", כלומר בגדר הספרות הקאנונית, אלא הוא בגדר מה שפעם כינו "אמנות זעירה", והיום מקובל לכנותו בשם הפחות קולע "בידור". היא לא היתה מוכנה להוציא מכלל זה אפילו סיפורים בלשיים שנכתבו על ידי יוצרים שהיו נערצים עליה, כמו ז'ורז' סימנוֹן, והיא צדקה. למרות הנטייה הפוסט־מודרנית להשפיל ככל האפשר את החיץ המפריד תרבות "גבוהה" מתרבות "פופולרית", החיִץ הזה קיים בפועל, והוא אף דרוש ושימושי לא רק לשם הגנה על הזהות והרמה של התרבות ה"גבוהה", אלא גם, ובאותה מידה ממש, לשם הגנה על זהותה של התרבות הפופולרית ועל יכולתה לשאוף ולהגיע למצוינוּת משל עצמה, מצוינות מיוחדת, שאינה דומה כלל לזו של התרבות האחרת. טשטוש התחומים ומחיקת הגבולות בין שתי התרבויות מסכנים את שתיהן.

אמנות זעירה, יש לזכור, אינה דבר של מה בכך. כשהיא נתונה בידי מבצע מעולה, המקפיד עם עצמו כחוט השערה (וכזאת היתה בתיה גור במיטב סיפוריה), הריהי מסִבּה עונג תרבותי ניכר ותובעת מיומנות ומקצועיות לא פחות מכל עשייה אמנותית אחרת, ואולי יותר מאמנויות מתחום התרבות ה"גבוהה", שבהן תהליך הניסוי והחיפוש מביא לעתים לרישול נסלח. מה שאין כן באמנות הזעירה, ש"חוקיה" הרבה יותר נוקשים וקבועים מחוקיה של האמנות האחרת, ואי־התחשבות בהם היא כמעט תמיד בבחינת חטא שאין לו מחילה. כך, למשל, רומן פסיכולוגי או חברתי עתיר נופים ודמויות יכול לחיות חיים אמנותיים כמעט מלאים, גם אם השאיפה למלאוּת הייצוג החלישה במידה זו או אחרת את שליטתו של המחבר במִבנה (הדוגמאות לכך רבות מאוד), ואילו ברומן בלשי או ברומן ריגול איבוד שליטה מלאה במבנה מביא להולדת "נֵפֶל", שמוטב לו לולא בא לעולם.

משום כך אולי צדק ג'ק צ'סטרטון, המסאי האנגלי הקתולי הידוע, שכתב גם את סִדרת הסיפורים על הבלש הכומר האב בראון, כשטען במסת ההגנה שלו על הסיפור הבלשי, שמִספר האֶפּוֹסים המעולים עולה על מספר רומני הבלש המעולים. אולם בכך אין כדי לבטל את ההבדל הערכי והזהותי בין אפוס לרומן בלשי. הדוגמה שבחר צ'סטרטון היא מאלפת. הוא הציג זה לעומת זה ז'אנר (האפוס) אפיזודָלי, פרום־עלילה ו"פתוח" לחלוטין במבנהו, לעומת ז'אנר (הרומן הבלשי) התובע ממחברו מיומנות וחסכונוּת מוחלטוֹת בעיצוב העלילה וביצירת מבנה שואף נמרצוֹת לסיגוּר מושלם. אכן, כתיבת רומן בלשי מעולה היא מלאכה קשה ביותר, שההצלחה המלאה בה היא נדירה ביותר, כפי שאנו למדים מן העובדה, שמתוך עשרות אלפי הרומנים הבלשיים שנכתבו מאמצע המאה התשע־עשרה עד היום, רק כמה עשרות עמדו בקריטריונים של הז'אנר בשלמות שיש בה תנופה וברק גם יחד. עובדה זו אין בה, מכל מקום, כדי לבטל את ההבדל העצום בין עושרו החומרי והרוחני של העולם הניתן לנו באֶפּוֹס לבין דלותו היחסית של העולם המעוצב ברומן הבלשי.

משום כל אלה ראוי לנו שלא נטשטש את הגבול המבדיל סיפור בלשי טוב אמִתי, משוכלל ומלוטש ככל שיהיה במסגרת מוסכמות סוגו, מן הסיפור הבלתי־בידורי. לשווא ינופפו המנופפים ביצירות מופת ספורות, שבהן נעשה שימוש גם בכמה ממוסכמותיו של הסיפור הבלשי, כגון "החטא ועונשו", רומן שמחברו עירב בדרך יצירתית מיוחדת במינה מוסכמות ז'אנריות מכל קצות הספרות, החל באוונגליונים ובטרגדיה היוונית, עבור דרך מחזה התוגה השילרי והמלודרמה הדיקנסית, וכלה ב"רומן המשטרה" הצרפתי בן הזמן בנוסח סיפורי הבלש לֶקוֹק של אמיל גַבּוֹריוֹ. יצירות אלה, ככל שהן מזכירות את הרומן הבלשי, הן, למעשה, היפוכו; שהרי ב"החטא ועונשו" קורה הדבר אשר ברומן בלשי לא יקרה לעולם, ואף אסור לו שיִקרה. בכוח האמנות והחזון המטפיזי של המחבר מגיע הקורא לא רק להזדהות עם הרוצח אלא גם למשהו מעין היבלעות בתוכו. הוא נעשה שותף מלא לייסוריו הנפשיים וכן שותף לנצנוצי הגאולה הנוצרית המיסטית המזדהרים דווקא בו ומתוכו, מתוך הרוצח עצמו.

ו"ה אודן, במסתו המבריקה "הכומרייה האשֵׁמה: הערותיו של קורא 'מכור' לסיפור הבלשי", מביא דוגמה זו לשם התוויית הקו הברור, המפריד, לדעתו, בין הסיפור הבלשי לסיפורת אמנותית "קאנונית", והוא מוסיף לה דוגמה מאלפת לא פחות. בסיפור הבלשי, הוא טוען, ודאִי מעל לכל ספק הוא הפשע שנעשה, ואילו באורח זמני לא ברורה זהותו של האשם בפשע. ברגע שבו נודעת זהות זו, נקבעת חַפּוּתם של כל האחרים זולת האשֵׁם שנחשף. ואילו ב"המשפט" של פרנץ קפקא ידועה מעל לכל ספק האשמה של הגיבור, ק', אבל הפשע אינו ברור, ואולי הוא כלל לא בוצע. מטרת החקירה של הגיבור איננה בירור העובדות, שעל פיהן ניתן יהיה לקבוע אם הוא אשם או חף מפשע, אלא אך ורק הבאתו לכלל הכרה באשמתו והכנתו לקראת עונשו, בלא שייעשה שום מאמץ להוכיח שהוא אכן פָּשע. בשתי יצירות המופת הללו, גם בזו של דוסטויבסקי, שבה אכן מבוצע בפועל מעשה רצח, חשובות תודעת האשמה של הגיבור והשפעתה על חייו ועל אופיו לאין ערוך יותר מדרמת הפשע וחשיפתו, שהיא עיקרו של הרומן הבלשי.

ההבדל המכריע בין האמנות הקאנונית לאמנות הבידורית מתגלם בראש ובראשונה בכך, שהראשונה נובעת מן הסקרנות הבלתי־נלאית ביחס לעצם מהותו של הניסיון האנושי הקיומי על מכלול אפשרויותיו וגווניו; ואילו האמנות הבידורית אינה נובעת מסקרנות כזאת. אדרבה, התעוררותה של הסקרנות עלולה לשבש את פעולתה של האמנות הבידורית וליטול ממנה את טעמה. לדוגמה: ז'ורז' סימנון, יוצרו של הבלש מֶגרֶה, שהיה — יחד עם דשיאל האמֶט — המעודן, המתוחכם ובעל כושר ההמצאה המופלג ביותר בקרב יוצרי הסיפור הבלשי בעידן שלאחר שרלוק הולמס והאב בראון, "נכשל" פעם בסיפור שהוחל כסיפור בלשי, אך חרג מן המסגרות של הז'אנר משום שהמחבר נתקף לפתע בעניין רב מדי באנשים שתיאר.

הסיפור (בשם "בֶּל") עסק ברצח בפרוור נינוח של עיירה אוניברסיטאית בארצות הברית. אשתו של אחד המרצים בקולג' המקומי נרצחה בשעת ערב בביתה, שבו שהתה לבדה עם בעלה. הבעל, נגר חובב, שהה בשעת הרצח במרתף הבית, שבו הפעיל מכונת גילוף רעשנית, ולאוזניו לא הגיע שום רעש חשוד. הקוראים של הסיפור יודעים בוודאות שכך אמנם קרו הדברים. הבעל אינו משקר ולא הוא הרוצח. המשטרה מתייחסת ל"סיפורו" של הבעל בספקנות. בהיעדר כל סימנים של פריצה אל תוך הבית, הוא, הבעל, הִנו החשוד העיקרי בעיניה; אולם חקירתו אינה מעלה שום ראיות המאפשרות את האשמתו והבאתו לדין. עד כאן מתנהל הסיפור לפי כל כללי הסיפור הבלשי. כקוראים מורגלים אנו מחכים עתה להופעת הבלש, שיפתור את חידת הרצח, יסיר את ענני החשד מעל לחף מפשע (הבעל) ויניח את האשמה במלוא כובדה על ראשו של הפושע האמִתי. אבל אף לא אחת מציפיותינו אלו, שתורגלו במאות רומנים בלשיים מן השורה, מתגשמת בסיפור. פשוט, סימנון איבד בשלב זה את העניין בחשיפת זהותו של הרוצח תוך הטעיה של הקורא ותיקון מפתיע של הטעות לקראת הסיום.

את כל תשומת לִבו האמנותית והאנושית תפס עכשיו הבעל החשוד, הממשיך לכאורה באורח חייו הרגיל, אלא שסביבתו מתייחסת אליו כאילו היה רוצח. הסופר החליט לעקוב אחר המתרחש בנפשו של אדם המצוי במצב כזה, והוא מתווה תהליך המביא את האיש בסופו של דבר לרצח מִשל עצמו, רצח הנערה בֶּל, בת אשתו המתה ובִתו החורגת שלו עצמו. "בֶּל" הוא סיפור פסיכולוגי מעניין למדי אבל רומן בלשי גרוע, שאינו מספק, ולו גם באופן חלקי, את הכמיהות המביאות אותנו לקריאת רומן בלשי. התהייה על מצבו הנפשי של האדם נתגלתה כאן ככוח הרסני, מנוגד כל כולו לאינטרס האמנותי של הסיפור הבלשי. סימנון נזהר שלא לחזור פעמים נוספות על הטעות שטעה בעיצובו של סיפור זה. 

• ההמשך יפורסם בשבוע הבא.
• מתוך "הו!3" - כתב עת לשירה ולספרות, עורך: דורי מנור, הוצאת אחוזת בית. הטקסט מפורסם גם ב"הספריה העוורת" - קובץ מסות מאת מירון, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד