סרט טורקי
סרטיו של הבמאי הגרמני פאטי אקין חוזרים שוב ושוב לשורשיו בטורקיה. בסרטו החדש, "לחצות את הגשר", הוא מזמין את הקהל למסע מוזיקלי מהפנט באיסטנבול. ראיון עם אחד היוצרים הצעירים המסקרנים בקולנוע האירופי העכשווי
(מתוך הסרט: "לחצות את הגשר")
לפני שנתיים הפתיע במאי גרמני צעיר ממוצא טורקי בשם פאטי אקין את באי פסטיבל ברלין כשגרף את פרס "דב הזהב" ופרס המבקרים על סרטו "עם הראש בקיר", העוסק במהגרים טורקיים בשולי החברה הגרמנית. הסרט, שזכה במקביל גם בפרס האקדמיה האירופית לקולנוע ובחמשת הפרסים המובילים של האקדמיה הגרמנית, הפך את הבמאי לאחד השמות החמים בתעשיית הקולנוע האירופית ואפשר לו להתפנות להגשמת חלום.
כמעט חצי שנה נדד אקין במסע חיפושים אחר הקולות של איסטנבול. התוצאה: מסמך דוקומנטרי מוזיקלי, עשיר וצבעוני שכולו שיר הלל למטרופולין הטורקי. את הסרט "לחצות את הגשר" מוביל המוזיקאי הגרמני אלכסנדר האקה, חבר לשעבר בלהקת האוונגרד Einsturzende Neubauten, ששיתף פעולה עם אקין בכתיבת פס הקול לסרטו הקודם. האקה ליקט והקליט את גווניה המוזיקליים השונים של איסטנבול המחברת בין מזרח למערב. המסע, שמתחיל במפגש עם הלהקה הניאו פסיכדלית "באבה זולה", ממשיך לכיוונים אקלקטיים שנעים בין ראפ טורקי, פופ מהאייטיז עם ארומה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית שמתמזגת עם ערבסקות ערביות ונגיעות ג'אזיות עם סלסולי מעוואל.
הסרט, שהוקרן בבכורה עולמית מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן האחרון, הוגדר כגרסה הטורקית לסרטו של וים ונדרס "Buena Vista Social Club", שיצא לאקרנים ב-1999. "אני מכיר את ונדרס באופן אישי ומאוד מחבב אותו ואת עבודתו", אומר הבמאי, "ברור שבזכות 'בואנה ויסטה' וההצלחה האדירה שלו היה קל יותר לשכנע אנשים לתמוך בפרויקט, אבל אני לא חושב שאפשר להשוות בין הסרטים. זו מוזיקה אחרת והקונטקסט שונה לגמרי. המוזיקה הקובנית היתה מוכרת בעולם הרבה לפני שהסרט של ונדרס יצא לאקרנים. המוזיקה שאני מביא היא משהו שהעולם לא מכיר. ונדרס עקב אחרי קבוצה אחת של נגנים, אנחנו מלווים 12 להקות וזמרים שכל אחד מהם בא מכיוון מוזיקלי שונה לחלוטין. גם ברמה הפוליטית אני חושב שהסרט שלי מציג מדינה מאוד מורכבת, שנמצאת בין המזרח למערב בשלב שבו היא צריכה להחליט על עתידה. זה סרט הרבה יותר פוליטי מ'בואנה ויסטה', שנשאר צמוד לאמנות. אני לא רוצה לומר לצופה מה לחשוב, אבל חשוב לי לפתוח חלון ולאפשר למתבונן דרכו לראות את העולם קצת אחרת".
הסרט מספק לא מעט זוויות שונות על איסטנבול והחיים בה, ולא מפחד לגעת גם בנושאים מעוררי מחלוקת כמו רדיפת האוכלוסייה הכורדית בטורקיה, שבאה לידי ביטוי דרך סיפורה של הזמרת איינור ושירתה המלנכולית. "כתבו שהסרטים שלי הם פרסומת לטורקיה. אני ממש לא מסכים עם האמירה הזו. בכל אחד מהם יש מבט ביקורתי שמעורר לא אחת מהומות במולדת", הוא אומר, "זו לא הפעם הראשונה שבה תוקפים אותי בטורקיה על המקום הנכבד שאני נותן למצבם של הכורדים, אבל זה לא מפריע לי. אנשים חייבים להבין שלבקר את המקום שממנו אתה בא לא אומר שאתה לא אוהב אותו, ההיפך, זה סימן שאכפת לך ושאתה רוצה להפוך את המציאות לטובה יותר".
זה נכון לומר ש"לחצות את הגשר" הוא במידה רבה המשך של "עם הראש בקיר"?
"הרעיון נולד כשצילמנו את 'עם הראש בקיר' באיסטנבול. התבוננתי באלכסנדר האקה, שהקליט את פס הקול לסרט ביחד עם סלים ססלר והייתי מרותק מהדרך שבה הוא תיקשר עם המוזיקאים הטורקים. זו לא היתה שפה מדוברת אלא תקשורת דרך מוזיקה. ברמה הרגשית והלא רציונלית זה הציף בי רצון שהיה קיים מזה שנים לצלם סרט תיעודי על איסטנבול. כשהייתי בשלב הפוסט פרודקשן של 'עם הראש בקיר' נזקקתי לפרויקט קולנועי דל תקציב בשביל חברת ההפקה שלי Corazon Intl, שהיתה אז ממש בתחילת דרכה. חיפשתי משהו שלא ייחשב לסיכון כספי גדול מדי והחלטתי שהגיע הזמן להוציא לפועל את הרעיון. לא חלמתי באותה התקופה ש'עם הראש בקיר' יהפוך להצלחה מטורפת. בטח שלא חלמתי על זכייה בפרס 'דב הזהב' בברלין ועל כל הטלפונים מהוליווד שהתחילו להגיע. כשזה קרה הייתי מאוד מבולבל, לא ידעתי מה לעשות עם כל ההצעות שזרמו מכל הכיוונים. אז ברחתי מגרמניה למספר חודשים, מצאתי את עצמי באיסטנבול מכין את הסרט החדש".
אם יש משהו מסובך יותר מלייצר להיט קולנועי זה להוכיח אחרי שעשית את זה פעם אחת, שאתה יכול לשחזר את ההצלחה. "עם הראש בקיר" היה משא כבד על הגב?
"ההתמודדות עם ההצלחה היתה משא עצום ברמה הפסיכולוגית. כאדם, אתה תמיד גדל ומתפתח, ולקח לי זמן להבין שהלחץ שמופעל עליי לא שייך לי, שאני יכול לעשות מה שאני רוצה ולצלם מה שאני רוצה ומה שהלב שלי אומר בלי להתחשב במבקרים. הצלחה בקופות ופרסים הם בהחלט חשובים, אבל אסור לחשוב על זה כשנמצאים בתהליך יצירה כי זה משתק. לקח לי זמן להבין את זה, ועכשיו ברור לי שהדבר הכי חשוב במה שאני עושה זה להביע את עצמי ולהיות נאמן לעצמי".
איך היו ההכנות לסרט?
"התקופה הזו הרגישה יותר כמו חופשה מאשר עבודה. הייתי כל ערב בקונצרט או בהופעה והסתובבתי כל הזמן עם מוזיקאים ורוקרים, זו היתה מסיבה בלתי נגמרת. החלק הקשה היה לערוך את הסרט, השתגעתי בחדר העריכה. זה היה תהליך העריכה הכי קשה שעברתי. בניגוד לסרטי עלילה, המבנה של סרט תעודה נוצר בחדר העריכה, לא לפני כן, וזה הוציא אותי מדעתי. לקח לי ששה חודשים לערוך את החומר, הרבה מעבר לכל סרט עלילה שצילמתי".
למה בעצם החלטת להביא את הקולות של איסטנבול באמצעות סרט תיעודי ולא עלילתי?
"הסרט הקודם שלי היה סרט עלילתי ריאליסטי שהראה צד מסוים של איסטנבול וחשף את הקדרות שבה ואת הכיעור. אבל ריאליזם הוא לא יותר מסגנון, זו מציאות מזויפת. הרגשתי שאני חייב לעיר הזו, שאני כל כך אוהב, סרט נוסף שיראה גם צדדים אחרים שקיימים בה. בסרט תיעודי אתה מנסה לתפוש את המציאות שקיימת בעזרת המצלמה, וזה הבדל משמעותי. בקולנוע העלילתי אתה יוצר ובקולנוע התיעודי אתה צייד של הרגע הנכון. רציתי להסביר את איסטנבול, להעביר את החוויה של העיר, ולא הרגשתי שאני מצליח לעשות את זה עד הסוף באמצעות פיקציה. הבעיה היא שעכשיו, כשאני צופה ב'לחצות את הגשר', ברור לי שגם באמצעות תעודה רק גירדתי את פני השטח ויש עוד כל כך הרבה מה לומר על העיר הזו".
בכל הסרטים שלך אתה מפלרטט עם המזרח והמערב. אתה רואה את עצמך כמתווך בין תרבויות?
"זה מעניין, את יודעת, בדיוק קראתי ראיון עם סטיבן שפילברג ב-Der Spiegel. הוא דיבר על 'מינכן' ועל האחריות הכבדה שהוא חש תוך כדי עשייתו. אני תמיד מנסה להתחמק מתחושת האחריות הזו. חשבתי שהאחריות הקולקטיבית היא לא התפקיד שלי ושזה לא מעניין אותי. כמובן שיש לי דעה פוליטית על העולם ואני יצור פוליטי, כך שאני משוכנע שבצורה כזו או אחרת זה בא לידי ביטוי ביצירה שלי, אבל אני באמת מנסה לא להיות דידקטי. זה נכון שאני תמיד מוצג בתקשורת כבמאי טורקי שנולד בגרמניה, הם עושים מזה עניין גדול.
כמובן שהיצירה שלי יונקת מהמקורות שלי ואני לא רואה את עצמי עושה סרטים הוליוודיים על נושאים שרחוקים מהזהות שלי, לפחות לא בשלב זה, אני לא במאי מהסוג הזה. היצירה שלי חייבת להיות קשורה ברמה כזו או אחרת בי, לספר את הסיפור שלי. בכל סרט שאני עושה אני מגלה יותר ויותר לעומק את המולדת. לפני שהתעסקתי בקולנוע דיברתי טורקית כמו צועני בארץ זרה, כי לאורך כל הילדות שלי, למרות שההורים דיברו איתנו בטורקית, הייתי מוקף בגרמנית. בזכות העבודה למדתי לדבר טורקית, למדתי את ההיסטוריה של טורקיה ואני עוקב אחרי השינויים הפוליטיים.
"חלק מהעבודה ומהאחריות שלי כבמאי היא להתבונן במציאות במבט מבקר. התקשורת הגרמנית מציגה את טורקיה ואת העם הטורקי מזווית מאוד מסוימת וחד-צדדית שמספרת סיפור חלקי מאוד. הבעיה העיקרית בעיני היא הבורות שיוצרת דעות קדומות ובדרך כלל מעוותות. באמצעות הסרטים שלי אני מנסה להראות לאנשים שחיים באירופה, שיש בטורקיה ובעם הטורקי הרבה מעבר למה שהתקשורת מציגה. לטוב ולרע".
עשית את הסרט הזה מתוך רצון להבין טוב יותר את השורשים שלך או מתוך רצון לחשוף את העולם ליופיים?
"גם וגם. אני עושה סרטים על מנת לענות לעצמי על שאלות לא פתורות, אבל אני חושב שיש עוד הרבה אנשים שמוטרדים מאותן שאלות שאני מעלה. הדחף או הצעד הראשון שמניע אותי קשורים תמיד ברצון שלי להבין את עצמי טוב יותר. זו הסיבה שאני עושה קולנוע ותוך כדי אני מקווה שדרך סיפוק היצר שלי אני אוכל לגעת גם בך, שיושבת בישראל וכותבת באינטרנט לקוראים שגם הם, כך אני מקווה, יגלו עניין במה שמעניין אותי".
למה בחרת להראות את המסע באיסטנבול דרך עיניים מערביות?
"אני מכיר את איסטנבול, את הרחובות שלה והמוזיקאים שבה. בשביל הקהל שלי, שברובו מערבי, זו עיר זרה שהוא מגלה בפעם הראשונה ממש כמו אלכסנדר האקה, וכך רציתי שזה יהיה. כל המסע הזה, של אלכסנדר ושל הצופים, הוא תגלית של אדם שבא מבחוץ ומתחבר למה שיש למקום הזה להציע".
קראת לסרט "לחצות את הגשר", ואני משערת שאתה מדבר על הצורך בגישור על התהום שבין טורקיה למערב. אתה חושב שיש סיכוי שהגשר הזה ייבנה ביום מן הימים?
"אני חושש שטורקיה לא חצתה את הגשר, ובטח שהמערב לא עשה כל מאמץ לחצות אותו. זה לא קל לומר, אבל נדמה לי שאירופה מתרחקת מטורקיה ולא מתקרבת אליה. אני לא חושב שזה קשור להיסטריה של המערב מהטרור העולמי, אלא לנושאי כסף ובעיקר לפחד מפני זרים. זו הסיבה שכל כך חשוב לי שהסרט הזה יצליח. אני רוצה שאנשים יצפו בו הרבה יותר מאשר בשאר הסרטים שלי ולא מתוך שאיפה להצלחה בקופות, אלא מכיוון שיש בו משהו שמצליח להעביר את התחושה שהמקום הזה מעורר. אגב, זה לא רק שהאירופאים לא רוצים את טורקיה באיחוד. יש קבוצה גדולה מאוד של אינטלקטואלים טורקים שלא רוצים להצטרף לאיחוד האירופי. זה מתסכל מאוד וזה מעציב אותי. אני מאמין שהגבולות שאנחנו מציבים מולידים פחד ואני נלחם בפחד הזה. אני לא אומר שהאיחוד האירופי הוא אדמת חלב ודבש, יש באירופה הרבה פגמים, אבל בלי הלחץ האירופי לכורדים בטורקיה מעולם לא היו זכויות, כך שהנוכחות האירופית חשובה לצדק החברתי בטורקיה וגם לכלכלה הטורקית. האינטליגנציה בטורקיה לא מבינה את מה שנהגי המוניות באיסטנבול מבינים. אני מרגיש קרוב יותר לנהגי המוניות".
על מה אתה עובד בימים אלה?
"על סרט שאני אצלם במהלך הקיץ הקרוב. זו דרמה פוליטית משפחתית שעוסקת בכל הדברים שדיברנו עליהם. הרעיון לסרט החדש נולד במהלך צילומי 'לחצות את הגשר', אז כנראה שהסרטים שלי קשורים זה בזה. אני חושב שבסופו של דבר, כשאהיה בן 60 ואסתכל אחורה על הסרטים שאני עושה, אגלה שבעצם כל חיי הייתי עסוק בלעשות את אותו הסרט".
