הבנות הנכונות
הן אולי לא רואות את עצמן כפמיניסטיות גדולות, אבל דנה ספקטור ודורין אטיאס מהוות מודל לחיקוי ללא מעט נשים בישראל. נשים שמעריכות פה גדול וגישה בלתי מתחשבנת, בכל אופן. ובזמן שספקטור מקטרת על היחסים עם א', אטיאס מספרת לאיתי סגל מה היא באמת חושבת על יעל בר-זוהר. שמח
שנתיים אחרי ספקטור ואטיאס כבר חברות טובות. הן מנחות יחד את "בנות", הרצועה הנשית החדשה של HOT, אבל החרב המתהפכת, בדמות הרגלי הלבוש של ספקטור, עדיין מאיימת להפר את חדוות הווייבערס הנשית. "אני חושבת שאחת הבעיות המרכזיות של דנה זה שהיא מפחדת באמת לפרוץ החוצה בקטע של הבגדים", מנתחת אטיאס. "בוא נודה, אין לה טעם משובח. יש לה בעיית שילובים קשה. היא יכולה לבחור פריטים נכונים וכל פריט לכשעצמו יכול להיות שוס, אבל השילוב שלהם, זו כבר בעיה. למשל, אני מתה מהחולצות בטן שלה. צריך לשרוף אותן. רואים שהיא לא יודעת מה היא עושה. היא פשוט לא יודעת להתלבש. היא תלך עם חצאית אבל היא תהרוס אותה באיזה בד של הסבתא של אמא שלי. כאילו, מה חשבת לעצמך אז במסיבה שנפגשנו, כשהלכת עם בגד ים סגול במקום חזייה?".
ספקטור: "מה, כל חזייה עולה 300 שקל. זה יקר להתלבש יפה".
אטיאס: "איזו אשה שלא יודעת לעשות סטיילינג מעזה לשים בגד ים סגול מתחת לחולצה? את יודעת כמה החזייה הזאת עלתה לי (מצביעה על החזייה שלה)? 70 שקל בזארה".
ספקטור: "סטייליסטים כמו דורין אחראים לזה שאני לבושה כמו שאני לבושה. אני קורבן סטייליסטים, שזה אפילו יותר גרוע מלהיות קורבן אופנה. לפני שנכנסתי לתחום התקשורת התלבשתי חינני. אף פעם לא הייתי מתלבשת טובה. היתה לי אמונה שאני נראית טוב והיה לי אומץ ללבוש מה שבא לי, אבל אז הגיעו עדר הסטייליסטים ופשוט החריבו לי את הביטחון. מה שהם עושים זה פשיזם".
אטיאס: "את תראי שכבר עכשיו, במהלך הצילומים, אני אשפיע עלייך".
ספקטור: "דורין, אני יודעת שקשה לך להאמין, אבל לא אכפת לי. אין לי זמן להתעסק האם החולצה הסגולה מתאימה לשרשרת עם הפאייטים".
אטיאס: "היא משקרת, כי לפני הפיילוט היא החליפה ארבע פעמים את החולצה".
ספקטור: "בואי נסגור שביום שאני אשאל אותך: 'דורין, האם מה שאני לובשת זה אופנתי?', תירי בי".
לפני שמתחילות היריות והחזיות נשרפות - בכל זאת, רק 70 שקל בזארה - נא להכיר את הנפשות הפועלות. דנה ספקטור, 34, היא העיתונאית השנונה מ"ידיעות אחרונות". מדי שישי היא מגישה בטור הגורואיסטי שלה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מנה גדושה וחושפנית מחייה, שם היא מדסקסת בפרטי חלקיקים את זוגיותה עם בעלה, א' (אלכס לויט, 32, מהנדס הייטק), כולל תובנות על חיי הנישואין, הרגלי הסקס (שלה ושל כל מודעיה), רווקותן של חברותיה (מבחירה או עקב כשלים חמורים באופיין) ועוד ענייני בנות מטרידים. לפני שנה וחצי היא עשתה את טבילת האש הטלוויזיונית שלה והגישה בערוץ 2 תוכנית שידוכים בשם "מי פנוי", שאומנם רשמה אחוזי צפייה נאים, אבל התקשתה לתרגם את קסמה העיתונאי של ספקטור לכדי אישיות טלוויזיונית מגובשת.
אטיאס, 31, היא סטייליסטית ותיקה שמשמשת בשנים האחרונות גם כאחראית על עיצוב התלבושות של הטלנובלות "מיכאלה", "אסתי המכוערת" ו"טלנובלה בע"מ". ל"פינס" הגיעה לפני שנתיים, ומאז הצליחה להסתכסך עם מיטב כוכבי ארצנו, כשהעבירה עליהם ביקורת נוקבת ולא מתחשבנת מכף רגל ועד ראש. עם אודטה למשל פתחת חזית מתוקשרת, לאחר שהריצה בפינתה השבועית תת-פינה שעקבה בדאגה אחר הצהרות הסטיילינג שלה. עם יעל בר-זוהר לעומת זאת הספיקה להסתכסך בשנה שעברה על סט צילומי "טלנובלה בע"מ".
ספקטור את אטיאס מייצגות נשיות מעודכנת, ארסית, אמיצה, בטוחה בעצמה, וכן, למה לא לומר בפה מלא, גם קצת קלפטעאית. שתיהן עשו קריירה מהשחזת לשונן, ושתיהן לא חששו מעולם להסתבך עם מושאי סיקורן. לספקטור זה הביא טור שבועי, לאטיאס זה סידר פינת אופנה. סו פאר, סו גוד.
עכשיו הן מאחדות כוחות ומגישות לצד רבקה מיכאלי, דנה ברגר, מירי נבו, גלי עטרי ומיכל אנסקי את "בנות", תוכנית יומית העוסקת, בין השאר, בענייני השעה מזווית נשית. וגם אם נראה שספקטור עדיין מתקשה להתמסר מחדש להרפתקה הטלוויזיונית ואטיאס אדישה מכדי להתרגש, נדמה שהן מגשימות את ייעודן - אולי את חלומן הרטוב של כל הבנות - מישהו אשכרה משלם להן כדי לקשקש.
ההחלטה להרים רצועה יומית עם שבע נשים דעתניות אומנם נשמעת כמו רעיון מוצלח גם אם מיושן בתפיסתו, אבל היי, האם לא בשביל זה המציאו את בילי מוסקונה-לרמן וחינוכית 23? אז זהו, שלא. "נמאס לי להתנצל על זה שאנחנו בנות", נובחת ספקטור. "נמאס לי ש'סקס והעיר' זה פאסה, נמאס לי להתנצל על זה שמעניינים אותי דברים חוץ ממשבר החימוש האיראני. אני גאה שמעניינים אותי לפעמים דברים כמו האם שפיצים של נעליים זה דבר מכוער או יפה. פעם ירוק היה פאסה, היום מוציאים מהאופנה זנים שלמים של נשים. מין שלם הפך להיות לא טרנדי לאחרונה. תוכנית בנות - פאסה. כל כך שינקין 89', שזה אגב הכי פאסה להגיד. דיבורים על סקס - פאסה. דיבורים על אהבה - פאסה. שקספיר כתב על זה 2,000 שנה, עשה מזה אחלה מחזות. כנראה שזה בכל זאת מעניין את כולם".
איכשהו נדמה שתוכניות מהסוג הזה - עם קשקושים על שופינג ונעליים - מנציחות שיח נשי שרוב הפמיניסטיות היו שמחות להדחיק.
ספקטור: "על איזה שיח נשי מדברים? איפה הוא גדל? שמישהו כבר ייקח אותי לקיבוץ שבו גדל השיח הנשי. אני אשה, מטבע הדברים אני מדברת על דברים שמעניינים אותי כאשה. אני יוצאת נגד תוכניות נשים שחורתות על דגלן משהו. אנחנו לא חרתנו על דגלנו שום דבר".
ספקטור נולדה וגדלה בחיפה. אביה מהנדס ואמה סגנית מנהלת של בית ספר. לפני קצת יותר מעשור נחתה ברחוב מוזס, במערכת "ידיעות אחרונות". היא טופחה על ידי עורכי "7 ימים" דאז, דורון גלעזר ורותי יובל, שאף העניקה לה את מדורה "בקרוב אגיע רחוק" בעמוד האחרון של המגזין, שהיה שמור עד אותם ימים לטיפים ולמתכוני הפשטידות של אודטה. החלל שהותירה אודטה בעזיבתה והצעה מפתה שהגיעה אז לספקטור מכיוון המתחרים שכנעו את עורכיה שהגיעה העת לתת לספקטור הזדמנות להתמודד עם פחדיה הגדולים במדור שבועי. "אני התחלתי מחיקוי עלוב של עירית לינור וגפי אמיר", מצטנעת ספקטור. "קראתי אותן בילדותי ואני מעריצה אותן עד היום. אני לא יותר שנונה מהן, בטח שלא יותר מושחזת. בוא נגיד שיש ב'וואלה סלבז' אנשים הרבה יותר שנונים ממני. ובכלל, אני נורא לא מלוטשת. יש לי יותר מדי מטאפורות אוגרים. יש שבועות שאני משוכנעת שהוראות ההכנה על הקופסה של המג'דרה של אסם יותר מעניינות ממה שהיה לי להגיד".
ספקטור נוהגת להציג את עצמה כאנדרדוג, כישלון אישיותי, אבל זה לא מפריע לה לעשות כמעט כל דבר כדי למצוא חן. הטורים שלה ספוגים תיאורים על רגשי נחיתות, או כמו שהיא עצמה ניאותה לתאר: "יש קרטוני ביצים יותר אסרטיביים ממני. כל בוקר אני קמה גרגר קטן, מגדלת את עצמי במשך היום כמו גרגר שעועית על צמר גפן, עד שאני מצליחה להוציא עלה".
ואומנם היא עושה מאמצים כבירים לצמצם את המרחק בינה לבין הדמות העולה מן הטור, עד שלפעמים עולה חשד שספקטור ממש רווה נחת מלהציג את עצמה כעלה נידף ברוח. היא משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בהשפלה עצמית פומבית, עד שקשה לפענח כיצד אחת הנשים הצעירות והמוכשרות, שביססה לה מעמד יוקרתי בתקשורת הישראלית, עסוקה כל הזמן בהתגוננות.
כשאני מציג בפניה למשל את האפשרות שהתרככה עם השנים בכתיבתה, אם משווים דברים שכתבה בעבר לאלה היום, היא מתקוממת: "אם אתה מתכוון שאיבדתי את זה, שאני כבר לא עיתונאית טובה, פשוט תגיד את זה וזהו". מאוחר יותר היא כבר מודה. "כנראה שהתרככתי", היא אומרת. "יותר קשה היום להרגיז אותי. אבל אם יבוא המרואיין הנכון ויעצבן אותי, לא בטוח שאהיה רכה. פעם הייתי מה שהייתי, ראיתי את העולם דרך משקפיים מסוימים, הייתי גם יותר עצובה, יותר נחרצת. מלאו לי 30, התאהבתי. הפצע קצת הגליד. הבנתי שמצבי לא רע וקצת התחלתי לאהוב את העולם".
קצת לפני שביססה את מעמדה כטאלנט טלוויזיוני למהדרין - קודם בערוץ 2 וכעת ב-HOT3 - פרסמה ספקטור בטורה האישי את דעתה על מגפת הכוכבנות. רק לפני שלוש שנים היתה זו היא שכתבה: "כמו כולם, גם אני מאוד מודאגת מההידרדרות התרבותית של המדינה. כבר אף אחד לא רוצה להיות סתם מהנדס או רופאת שיניים במדינה הזאת? ...כעיתונאית וכאשה חושבת כואבת לי הזילות בה אנשים קונים את אשליית הערוצשתיים הזאת".
ונשאלת השאלה, ממתי להיות עיתונאי נטו זה לא מספיק?
"אני בן אדם פחדן. אני נורא מפחדת להזדקן במקצוע. אני נורא מפחדת שייתנו לי בעיטה בתחת עוד שנתיים ויגידו לי שהטור שלי כבר לא פריך. דברים כאלה קורים כל יום בעיתונות. וכמו כל בן אדם נורמלי, גם אני מכינה לעצמי חלופות. אני חושבת שהתוכנית הראשונה שעשיתי בערוץ 2 נבעה מפחד. אני לא מצטערת עליה כי למדתי ממנה המון, אבל אני כן חושבת שבאתי אליה מהסיבות הלא נכונות. הגעתי למקום הזה מתוך תחושה של חייבים לעשות עכשיו, לפרוט את הז'יטון".
ספקטור משוכנעת ש"אנשים לא פותחים עיתון כדי לקרוא על זוגות מושלמים. אנשים פותחים עיתון כדי לקרוא על הריבים הקטנים, על הירידה בתשוקה".
זה לא מדויק. אודטה במשך שנים באותו עמוד בדיוק תיארה חיים פסטורליים.
"אני מקנאה באודטה שהיה לה את האומץ לכתוב על הטוב ככה. אני פשוט חושבת ששבוע אחרי שבוע לכתוב ככה, לא בטוח שהייתי קוראת מדור כזה".
לא מפריע לאלכס שחייו - הריבים, הסקס, שיחות הנפש שלכם - מרוחים בעיתון של המדינה?
"תתפלא, אבל באמת אני מפתיעה אותו בימי שישי, פעם אחרי פעם. לפעמים אני גם מפתיעה את חמותי, שזה בכלל מעניין. אלכס הוא ההפך הגמור ממני, באמת לא אכפת לו. הוא חושב שהוא מהמם. הוא כמו כלב גולדן רטריבר ענקי. הוא בא לעולם עם כשכוש, הוא קם בבוקר כמו חץ מהמיטה, מאושר מהחיים, אוהב את עצמו. הוא בריא. אני תמיד אומרת שכאן גרים בכיף השמש והפצע".
גם סיפור המראתה של אטיאס הוא תוצר של עבודה קשה וביצים גדולות. אה כן, ופה גדול. את ילדותה העבירה בקריית ים, לאם אופנאית ואב איש עסקים. בשנה וחצי האחרונות היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, יוני דוקלסקי, מבעלי הבר אברקסס. קצת אחרי שירותה הצבאי החליטה להגשים את חלומה להלביש אחרים, ובאקט כמעט חסר בושה פתחה "דפי זהב" תחת הערך "הלבשה" וצלצלה לסטייליסט דני בר-שי, שבבעלותו מחסן תלבושות. בר-שי נשבה בקסמיה ובחוצפתה והשאר כבר התרחש מאליו. בתוך פחות משלוש שנים היא הצליחה לבסס את מעמדה כסטייליסטית מקורית, חדה ונועזת. "אני חושבת שהיכולת שלי להביע את דעתי הלא מסוננת יצרה את ההתנגדות אליי", היא מפרשנת. "זה לא שיש לי אג'נדה שאני נאמנה לה, זו אני באמת. אני מביעה את דעתי בלי מסננת, אבל לא מנבלת את הפה".
אולי זה מסביר למה קוראים לך "המכשפה מפינס".
"את זה עוד לא שמעתי, בטח לא פנים אל מול פנים. אבל גם מי שאומר את זה עליי, יודע שאני לא. זה שיש לי מה להגיד על הבגד שהוא לובש, זה אומר שאני מכשפה? אם לא ישאלו אותי, אני מבטיחה לא להגיד. ואם תשאל אותי, אני אגיד את האמת".
מילא להגיד את האמת, אבל את מביכה אנשים.
"אני לא חושבת על זה, אבל אף פעם לא לקחתי את זה בחשבון. אני גם שוכחת מהר. אם היה אפשר לעשות רנטגן למצפון ולנשמה שלי, אז היה אפשר לראות שאני לא יורדת על שירי מימון כי היא שירי מימון. ואנשים שלא עושים את ההפרדה הזו, זו בעיה שלהם. בגלל זה אני אמשיך עם זה. אם הם יעשו את ההפרדה הזו ויסתכלו לתוך העיניים שלי הם יקלטו שזה לא בא ממקום של רוע".
נסי להסביר את זה לאודטה.
"טוב, שתעשה לזה סוף. תשמע, זה מביך".
מי את שתקבעי? האשה הזו חיה עם עצמה ועם הבגדים שהיא לובשת בשלום.
"אני כלום. הכניסו אותי לנישה הזו. זה כמו שתשאל מיהו רענן שקד שיקבע אם התוכנית טובה או לא. אני בסך הכל עוד קול, עוד דעה. ובוא נודה, אודטה שמה זין על הדעה שלי, אבל הולכת איתה הביתה, זה ברור. אבל זו כבר בעיה שלה".
גם עם יעל בר-זוהר הספקת להתכתש בצילומי "טלנובלה בע"מ".
"אלה היו שתי דעות, ברורות ומושמעות לחלוטין, שהתנגשו. וזה התנגש רע. כל עוד יכולת הבחירה המוחלטת היא שלי, אני לא אעבוד איתה בחיים. הבריאות הנפשית מאוד חשובה לי. חיים פעם אחת. פגע בי מאוד האטיטיוד שלה, הגישה שלה. מהיום שהיא נולדה, הבחורה הזו מקבלת אהבה מטורפת, סביבתית, הערצה. שלא באשמתה, היא פשוט תפסה תחת ברמות שאין לתאר. היא שכחה שכולנו בני אדם. היא שכחה שעידן העבדים השחורים כבר לא פה. ברור שהחברים הטובים שלה יגידו שהיא מקסימה, אבל זה לא חוכמה".
ספקטור ואטיאס אומנם מייצגות נשיות דומה בתפיסתן, אבל במהותן הן למעשה כמעט הפכים גמורים. כשאטיאס רוצה לחבק, ספקטור נרתעת ("היא לא אוהבת להתחבק ולהתנשק, אבל אני מכריחה אותה. היא כמו דוב הקוטב"). כשאטיאס משוכנעת שהיתה תוכנית טובה, ספקטור מגלגלת לה עיניים ופולטת: "היה מזעזע". אטיאס מעריכה טעם טוב בבגדים, ספקטור מתענגת על מטאפורות. אפילו על חשיבות הפמיניזם הן מתקשות להסכים.
אטיאס: "אני כל כך לא פמיניסטית ומעולם לא היה לי שום רצון לשרוף חזיות".
ספקטור: "פמיניזם זה השיעור הראשון שלמדתי מדנה מודן כעיתונאית. הגעתי אליה כזו גורת עיתונות עם כל מיני רעיונות טיפשיים בראש ואמרתי לה: 'אני לא פמיניסטית'. אז היא אמרה לי: 'מה לא פמיניסטית'. אמרתי: 'לא אוהבת את כל המשופמות האלה ושריפת החזיות, זה לא אני'. רציתי להיות מגניבה, רציתי שתחשוב שאני מעניינת. אז היא שאלה: 'את בעד שוויון בין גברים לנשים?'. אמרתי שכן. 'את בעד שתרוויחי את אותו הכסף כמו שהחברים הגברים שלך לעבודה מרוויחים?'. אמרתי שכן. 'אם כך, את פמיניסטית'".
אטיאס: "אני לא בעד שוויון בין גברים לנשים. כאילו שהכסף זה מה שיוכיח את השוויון. אני מרוויחה הרבה יותר כסף מהרבה גברים אחרים שאני מכירה. אני לגמרי לא חושבת שצריך להיות שוויון בינינו. אף אחד עוד לא טרק לי את הדלת בגלל שאני אשה".
שבע נשים באולפן אחד. זה לא מתכון לקן צרעות?
אטיאס: "זו מין המצאה כזו, שנשים לא מפרגנות אחת לשנייה. אני יכולה לומר לך מניסיון אישי, שבשנים האחרונות, אחרי שקצת התבגרתי, אני מעריצה את החברות הבנות שלי, ומודה לאל שיש לי אותן. מה שפעם לא יכולתי לעשות. פעם האמנתי לשטויות שאומרים על חברויות נשים, על קנאה וחוסר פרגון".
ספקטור: "חברות גברית במיטבה היא גבעת התחמושת וסחיבת פצוע עד הסוף, אבל גם חברות גברית מתקלקלת לפעמים, וכשזה קורה אצלכם, אתם מחטיפים מכות אחד לשני בכדורסל".
זכור לי טור של דנה על חברות שהתפרקה בגלל חוסר פרגון.
ספקטור: "יש לי חברות כבר עשר שנים ועברתי כמה דברים טובים איתן. מצאתי גברים שווים, היו לי עבודות בסדר, התחתנתי, והחברות שלי נשארו שם ופרגנו לגמרי. וכן, חלקן גם לא. למה אתה חושב שגברים עושים ילדים? כי החבר שלהם עשה ילד לפני שנתיים והם גרים בכפר סבא והוא רוצה בית כמו לחבר שלו וילד כמו שיש לחבר שלו. הקנאה קיימת בין כולם. זה לא קשור למין. קנאה היא חלק מהחיים. כל אחד מתמודד עם זה בדרך אחרת. יש אנשים שמשריצים ילדים כדי לעמוד בקצב של החברים שלהם או משפצים בתים ויש אנשים שתוקעים סכינים בגב. כשא' נכנס לחדר ואז החברים שלו אומרים לו: 'השמנת', זה נשמע לך כמו פרגון?".
אולי פשוט פחות אכפת לנו.
"הוא בן אדם, בטח שאכפת לו. הוא יושב איתי אחר כך במיטה ושואל אותי: השמנתי? ואני כמובן צריכה להגיד לו שלא. והם אומרים לו את זה, גם כשהם יודעים שהוא נפגע. אף אחד לא אוהב שאומרים לו שהשמין".
איכשהו תמיד נדמה לי שגברים עוברים הלאה מהר יותר.
"לא, אלכס לא עובר הלאה. אני עוברת הלאה הרבה יותר מהר ממנו. אלכס נפגע הרבה יותר ממני, שומר הרבה יותר ממני, כועס נורא שאומרים לו שהוא השמין, נעלב מזה. היום לדבר על גברים ונשים כמו פעם, זה כבר לא לעניין. השתנינו".
לפנייה לכתב/ת 
