עולי הגרדום

כשראה קאפוטה דיווח טלוויזיוני על משפטם של שני הנאשמים ברצח ארבעה בני משפחה אחת בדרום ארצות הברית הוא מחליט לנטוש את מנהטן ולרדת לדרום כדי לסקר את המשפט כעיתונאי. הסרט "טרומן קאפוטה", שביים בנט מילר על פי תסריט של דן פאטרמן (ושעולה השבוע בארץ), עוסק במסע של קאפוטה דרומה, אל תוך הנשמה הכי אפלה של אמריקה התיכונה. בעוד 11 יום יזכה פיליפ סימור הופמן (או לפחות כך אני מקווה לפחות) באוסקר על גילום דמותו של קאפוטה. מלאכת המשחק שהוא עושה בסרט היא לא פחות מגאונית. הוא מתחיל כמעשה חיקוי. הוא נכנס לעורו ולקולו של קאפוטה, עם גינוני האצולה המפונקים שלו, אבל בהדרגה הוא חושף את נשמתו. המסע דרומה מאלץ את קאפוטה להשיל את מסכותיו ולהתמודד עם עברו ועם מצפונו. ההתבוננות בהופמן העובר את התהליך הזה כשחקן, כמי שמחצין בתחילה רק את גינוניה החיצוניים של הדמות, אך בהדרגה חושף עוד ועוד מנשמתה הכמוסה ביותר, מהווה את אחד הריגושים הגדולים של הסרט.

קאפוטה תיעד את הפשע, המשפט והערעורים ב-67', בספר "בדם קר", שנחשב לאחד הטקסטים המשפיעים ביותר בתחום הניו-ג'ורנליזם מחד, ובעולם ספרות הנון-פיקשן (או ז'אנר ה-True-Crime) מאידך. הסרט "טרומן קאפוטה" למעשה מספר את הסיפור האישי מאחורי כתיבת הספר, ואינו ממש עיבוד שלו (הספר עובד לסרט בשנות ה-70 על ידי ריצ'רד ברוקס). אך בנקודת המפגש בין הסיפור שתועד על ידי קאפוטה, בין הביוגרפיה של הסופר ובין הפורטרט של אמריקה על כל קצוותיה נכון לשנות ה-60, נוצרת הולגרמה חברתית ופוליטית בעלת תוקף עכשווי. הסרט אינו פוליטי במופגן, הוא אינו מעורר פולמוס בעד או נגד עונש המוות למשל, אבל הוא כן מעורר דיון בעל רלוונטיות נצחית: מה תפקידו של האמן במציאות הפוליטית שבה הוא חי? מה תפקידה של התקשורת? ומעבר לתפקיד, מה אחריותם של האמנים והעיתונאים? האם הם רק צריכים לדווח ולשעשע, להימנע ממחלוקת? או שמא עליהם להביע עמדה, להיות חלק פעיל ולא סביל במציאות המתחוללת סביבם? האם אנשי העט רק מתארים את המציאות, או שיש להם אחריות גם לשנות אותה?

"טרומן קאפוטה" הוא מאותם סרטים שבוסריותם מורגשת בעשייתם. מול רגעים צלולים ומושלמים, יש רגעים פחות בשלים. המעברים הלעיתים קופצניים בין הסצינות מעידים כנראה על איזו חוסר החלטיות של היוצרים באשר לחלק מהחומרים שהיו בידיהם. אבל הרגעים המגושמים האלה, בעיניי, דווקא מחזקים את הסרט. זה אינו סרט מלוטש והחלטי, אלא סרט קטן שכל מה שיש לו להציע לנו זה את נשמתו ואת טוב ליבו, כמו גם את התלבטויותיו המתמשכות, ולאו דווקא את הפרפקציוניזם שלו. ובסופו של דבר הוא מצליח למקד היטב את תשומת הלב בעיקר: זו אינה דרמה משפטית, אלא מסע חווייתי מבעד לעיניו של סופר שבאמצעות מושא הסיקור שלו מנסה להבין מי הוא.

סיפור חייו של קאפוטה מוגש לנו באופן עקיף. הוא יליד הדרום, ילד נטוש עם תסביך אם, חריג נצחי בכל מקום שאליו הגיע, שהחליט לזרוק את כל זהותו לפח ולברוא את עצמו מחדש בניו יורק. שם, מאחורי תכונותיו החיצוניות הרהבתניות (הדיבור, הלבוש, הצעיפים, הגינונים), הוא הצליח לברוא עולם שבו הוא זה שמכתיב את הסטנדרטים, והוא לא צריך לחיות על פי דפוסים שאחרים מכתיבים לו. הפגישה שלו עם הרוצח, המגיע מאזור הולדתו, גורמת לו להבין לראשונה מה היה יכול להיות גם גורלו לו היה נשאר שם. ההזדהות שלו עם הרוצח, ומן הסתם גם ההתאהבות שלו בו, מעוותות את יכולתו של קאפוטה להישאר נייטרלי. בעוד שותפתו לתחקיר, הארפר לי (קתרין קינר, נהדרת כתמיד), מוציאה לאור את ספרה "להרוג זמיר", שיהפוך לסרט החוגג את טוב הלב האמריקאי האידיאליסטי, מוצא עצמו קאפוטה נמשך אל הצד האפל של אישיותו, הצד שננטש בדרום. אך האם הוא באמת מזדהה עם הרוצח ונמשך אליו, או שזו טקטיקה שלו לגרום למרואיין שלו לבטוח בו? האם קאפוטה הוא בסך הכל עיתונאי נצלן שישתמש בחנופה כדי להשיג סקופ, ואז ינטוש את אלה שקשרו את חייהם בו? יופיו של "טרומן קאפוטה" שרוי בכך שהסרט כמעט ולא אומר דבר מפורשות, הוא כר פורה ומרתק לפרשנויות והוא מאפשר לצופים לעקוב אחר המסע הרגשי, הנפשי, המצפוני והיצירתי של גיבורו, מסע שנקרא על פניו של הופמן כאילו היה ספר פתוח.

עוד ב"סינמסקופ": האם ג'ורג' קלוני יזכה באוסקר? מה מעניין ב"ארץ קרה"? ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"